מורה נבוכים:

וכן ביעקב ויאבק איש עמו... כולו במראה הנבואה, וכן ענין בלעם והאתון... (חלק ב פרק מב)

ספר חסידים:

וכן למה לא אמר בלעם באמור המלאך על מה הכית אתונך, היה לו להשיב מה עוון יש שהכיתי, ואפילו צער בעלי חיים אין כאן, שלא רבצה מחמת משאוי, וגם שלחצה רגלו, אלא שהיה לו לחשוב שמא שלא ברצון הקב"ה הוא שאקללם, שהוא לא נתן לי רשות אלא להגיד העתידות, וזה שאמר "חטאתי", שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עוון הוא, מכאן שיהא אדם ערום ביראה... (קנג)

רשב"ם:

אשר תברך מבורך - בנבואה או על ידי קסמים, שנקרא ביהושע "בלעם הקוסם", אך סבר שתפלותיו וקרבנותיו יועילו לו. (במדבר כב ו)

מבעלי התוספות:

עד הגל - נעצו חרב בגל לעדות, ולכן לקה בלעם בשניהם, בגל שלחצה רגלו אל הקיר, ובחרב שהרגוהו בה. (בראשית לא נב)

ויחר אף - שמחשבתו נכרת מתוך מעשיו, חשב אחר שאמר לו לך אתם חזר בו ובדעתו לקללם, והיה לו להעלות על דעתו שאין הקב"ה חוזר בו, לכך שלח לו מלאך לשטן להודיעו שיודע מחשבותיו. (במדבר כב כב)

חזקוני:

ויחר אף אלקים כי הולך הוא - שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב, "אם לקרא לך" וגו', והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים... דבר אחר ויחר אף - שהרי אמר "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", ולא היה לו לבלעם ללכת עד שידע אותו הדבר, והוא מיהר עצמו מרוב שנאה ולא המתין הדבור. נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהם ובא לקללם על לא חמס בכפם. (במדבר כב כב)

ואת בלעם - ...דבר אחר לפי שאמר להם "לא הביט און ביעקב" וגו', כלומר לא חטאו למה יחזור מלברכם, עמדו הם והחטיאום, ושלחו לו, עכשיו תוכל לקללם שהרי חטאו, ובא ונהרג. (שם לא ח)

רבינו בחיי:

אותו תעשה - כאן יש לשאול היאך אפשר לבשר ודם לשנות גזירת הבורא שגזר ב"ה על ידי קללתו של בלעם, ואם תאמר שלא היה ממש בקללתו, למה מנעו? והתשובה: שלא היה כח בדברו כלל, שאם לא כן מדוע לא בירך את בלק שלא ישלוט בו ישראל, ולמה ידחוק את עצמו בשכירות, יברך את עצמו שיהיה מלך על כל המלכים. אלא ידע מחכמתו לכווין השעה שהקב"ה כועס בה, ואז בודאי כח בדברו. ואמרו שהקב"ה לא כעס באותם הימים, למה לא הניחו לקלל את ישראל, כדי שלא יאמרו שהמגפה של פעור היתה על ידי קללתו. (במדבר כב כ)

וירא משם קצה העם - שיתכוון אליהם בכח ההבטה שהיא מכוחות הנפש... ואף על פי שמצאנו בחסידים וגדולים שאין דיבורם עושה רושם, כי הדבר סגולה בנפש, ומלבד החכמה צריך סגולה זו בנפשו השכלית. (שם שם מא)

וישת אל המדבר - להרב הזכיר להם חטא העגל, ויש לומר שמתכוון כאן לרוח הטומאה שמתחלה התכוון לדרך האמונה שיבא לו הדבור מה', ובלק מסייעו, שבלעם שוחט למדת הרחמים ובלק זורק למדת הדין, ועתה נטה לרוח הטומאה השורה במדבר, ולא רצה שבלק יסייעו ויפגל במחשבתו. (שם כד א)

נאום הגבר - שהוא והתרגול יודעים לכוון שעת כעסו של הקב"ה... והתרנגול נואף מכל העופות, ולכן נפסל מהמזבח, וכן בלעם... (שם שם ד)

בעל הטורים:

ומקללך אאר - בגימטריא: בלעם הבא לקלל בניך. (בראשית יב ג)

עודך מסתולל בעמי לבלתי - ראשי תבות בלעם, שעל ידו אינך משלחם, ששלשה היו באותה עצה... (שמות ט יז)

אל בלעם בן בעור פתורה - בגימטריא זהו פותר חלומות. במדבר כב ה)

ואשר תאר יואר - בגימטריא: שקללת את מואב. (שם שם ו)

ויך את האתון - ולא קלל אותה, לפי שהיה בדעתו לקלל את ישראל, ואין ב' קללות ביום אחד, דכתיב "לא אוסיף לקלל", אי נמי שלא הגיע הרגע של הזעם. (שם שם כז)

וילך שפי - בגימטריא: חיגר ברגל, או מלשון שף ממקומו, שנאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. (שם כג ג)

מות ישרים - ...ישרים בגימטריא אבות העולם. סופי תיבות של שמות האבות בגימטריא בלעם, וזהו "ותהי אחריתי כמוהו". (שם שם י)

וישב למקומו - ולא אמר הלך לדרכו, שנטרד מדרכו וירד לגיהנם. (שם כד כה)

ואת בלעם - ביהושע אומר ואת בלעם בן בעור הקוסם, מלמד שהביאוהו לפני משה ודנוהו כדין מכשפה לא תחיה. (שם לא ח)

הרקאנטי:

וישא בלעם את עיניו - דע כי בהיות בלעם הרשע מעלה נפשו בעליונים היה צריך לראות ולהסתכל במי שכוונתו עליו להרע או להטיב, והיה מדביק וקושר מחשבתו למעלה והיה ממשיך כח עליון על מי שהיה מסתכל, זהו שנאמר עליו "אשר מחזה ש-די יחזה נופל וגלוי עינים", כי גלוי עינים ממש היה צריך לו, זהו ויקחהו שדה צופים, שהיה צופה בהם כדי להמשיך עליהם כוונתו ומחשבתו הרעה. אבל ה' ית' היודע ומבין כל הכוונות ראה רוע שיעור כוונתו ומחשבתו הרע לקלל את ישראל והפכה לטובה, שנאמר "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה". ותתבונן מכאן עד היכן מגיע כח המחשבה וההרהור אם לטוב אם לרע... (בלק, ועיין שם עוד)

עקדה:

לינו פה - הוא תחילת חטאו, כי איך יתכן לשאול פי חכם ונביא על דבר שהוא ברור כי הוא חטא, ובלעם ידע כמה חביבין ישראל למקום, והנסים שעשה להם, אבל נתפתה לרשעותו ותאותו, והסכים לשאול על כך, ולכן הבא ליטמא פותחין לו. הנה העם - ועוד השיאו זדון לבו לגנוב דעת עליונה ולהפוך מדת רחמנותו לאכזרי על בניו, ועל כן הכריחו בכל נבואותיו לקראתם בשמותיהם המובהקים, יעקב וישראל. ובכל זאת הזהירו בפעם הזאת ברחמנותו, ובלעם ברשעתו הסתיר מהשלוחים התשובה העיקרית. (שם כב ח ויט)

אם לקרא לך באו - ואחר שב ככלב על קיאו חרה אף ה' בו, ונענה לו שילך, ותראה חרפתו לעיני השרים, אשר חשב להתכבד בפניהם. (שם שם כ)

ויתיצב מלאך - בא להראות לו חטאו וענשו. ותלך בשדה - בפעם הראשונה כשבאו אליו השלוחים היה לו לסרב לנטות מהדרך, ולא לשאול את ה', וכבר היה ראוי למלקות. ותלחץ - החטא השני מה שדחק רגלי השכינה, באומרו לשלוחים לינו פה הלילה, וראוי למכה רבה. אין דרך לנטות - הוא החטא השלישי, שנאמר לו שלא יוכל לנטות ימין ושמאל, והיה לו לישב במקומו, והודה מעצמו שחייב מיתה על כך. והוויכוח בינו לאתון היה, שאם מענוותו בחר באתון לרכיבה היה לו לבחור באתון מלומדת, והשיבה לו הלא לימדתני שאם יש שינוי בטבע ודאי יש סבה לכך, ונתן דעתו על כך ואז ראה המלאך, וכל כך נתעב למעלה עד שננעלו לפניו השערים חוץ מן השפל הזה. וגם המלאך הוכיחו שהיה לו לשים לבו על כך. חטאתי - עתה הכיר שמוטב לו לפרוש לביתו ולא לשבע עוד קלון, ואמר לו לך - בעל כרחך, ומעתה תאסר גם על דיבור קטון וגדול, ותדבר מה שישים ה' בפיך, ולא היה יכול להודיע אפילו לבלק מה עניניו. (שם שם כב והלאה)

אברבנאל:

בלעם נקרא קוסם ונראה כנביא, כי בתחלה היה קוסם, יודע לכוון השעות במשפטי הכוכבים ועושה טלסמאות על פי זה, וכאן היה לנביא, שרצה ה' להודיע הצלחות ישראל על ידו, ויפחדו העמים מפניהם, הקוסם אינו פועל הברכה כי אם מכוון הזמן, ומחלוקת בלק עם בלעם בכל הפרשה היתה בזה, שבלק רצה שיקסום, ובלעם אמר לו שהוא מתנבא ברוח ההשגחה העליונה. (שם כב ה)

הנני הולך לעמי - ולא בורח כדבריך, וכדי לנחם את בלק שלא ישחיתו את ארצו ניבא לו עוד על ענין ישראל בימות המשיח, וענין מואב אז. (שם כד יד)

מה יעץ - והכרחתי לברכם כדי שיתפרסמו לעמים הטובות שיבואו עליהם, ויפחדו מפניהם. ומה שאמרו רז"ל שה' לא כעס באותם הימים, רוצה לומר שלא נהג במדת הדין, ולכן לא היה בלעם יכול להרע להם. (מיכה ו ה)

ספורנו:

לא תלך עמהם - אף על פי שלא תקללם לא תלך, כדי שלא תתן עיניך בהם לרע, כענין אמרם נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (במדבר כב יב)

הלא גם אל מלאכיך - אין ראוי שתתמה על שלא עשיתי רצונך בתקות הכבוד שתכבדני, שגם למלאכיך שאמרו מצד כי כבד אכבדך מאד, אמרתי שאין זה בידי. (שם כד יב)

אלשיך:

אולי אוכל - אני אעשה אחר כך העיקר, כי בלעם היה יודע השעות ובלק המקומות, ויחד אולי יצליחו. כי ידעתי - ואם תאמר אם כן אברך רק את מואב, ידעתי כי אשר תברך תחול הברכה רק אם הוא מבורך כבר מעצמו. (שם כב ו)

הנה העם - הידוע, וכסה בדבר בלק טלאי על גבי טלאי, בל יקצוף ה' על שהקל בכבוד ישראל. וה' השיב לא תאור - בכלל, והשמר מברכת ישראל "ואוררך ארור". (שם שם יא ויב)

דברתי לאמר - לראיה שאין לי חפץ במתנותיך ובכבודך, כי אז הייתי צריך להחניף לך, ואפילו למלאכיך כיניתיך בשם בלק ולא מלך, כי לפני ה' אתה כאדם פשוט, וגם "דברתי אליהם", לשון קושי. (שם כד יב)

מהר"ל:

תחלה יש לך לדעת ענין אברהם וענין בלעם. אברהם היה ראש לאומה הישראלית, וכן היה בלעם ראש לאומות, לפי שהיה נביא לאומות, ומפני שהראש והעליון יש לו התעלות ביותר, לפיכך נמצא ב' דברים אצל אברהם ובלעם בשוה, שבשניהם כתיב ויחבוש את חמורו, ובבלעם ויחבוש את אתונו. באברהם כתיב, ויקח את שני נעריו עמו, ובבלעם ושני נעריו אתו. שאברהם מתעלה על המדרגה החמרית, אבל אצל אברהם כתיב חמור, שהוא זכר, כי לאברהם אין צירוף כלל לחמריות, רק רוכב ומתעלה עליו ביותר, ולבלעם לפי מדרגתו חבור אל החמרי, שנאמר "ההסכן הסכנתי לעשות לך", מלשון "ותהי למלך סוכנת", שבלעם היה מתחבר לחומר.

ואברהם ובלעם דומים לאדם שיש לו השכל הרוכב על החומר הגופני, ויש ב' כחות משמשות השכל, וכשהיה אברהם הולך לעבוד את השי"ת להקריב את בנו, אמר לכחות הגופניים האלו "שבו לכם פה", שכל זמן שהכוחות הגופניים עם השכל, הם מעכבים את ההשתחויה אל השי"ת, ולכך נאמר אצל אברהם "עמו", הנאמר על שני דברים שאינם ביחד לגמרי, אבל בלעם שיש לו חיבור לכוחות הגופניים, כתיב אצלו "אתו", לשון חיבור לגמרי.

ומפני זה היו אצל אברהם ג' מדות שהם נוטים לנפש נבדלת, וג' דברים אצל בלעם המורים כי נפשו נמשכת אחר החמרי... כי החומר דבק בו ההעדר, ולכך היה בו עין הרע, שדבק בו ההעדר עד שמוציא את הכל מן העולם, וכן רוח גבוהה מורה על חיסרון השייך לחמרי, וכן נפש רחבה לקבל ממון, כי מי שאינו חסר ומסתפק בעצמו אין מקבל דבר, מאחר שהוא שלם... מפני כך ראוי לתלמידיו גיהנם, שהוא העדר וחיסרון, שהרי נקרא ציה וצלמות ואבדון, ונקראים אנשי דמים שרוצים לבלעות אחרים מפני ההעדר והחיסרון הדבק בהם, וקרא אותם אנשי מרמה, שיוצאת מדתם מן היושר והתמימות, ולפיכך אמר הכתוב "לא יחצו ימיהם", שאם היו באים אל החצי היו נכנסים במציאות שהוא יש...

ותבין שהיו בבלעם ג' מיני חיסרון, מצד שהיה עצם רע בעצמו, ומורה על זה מה שהוא בעל עין הרע, והשני מצד התוספות שבו, שכל תוספת היא חיסרון, והשלישי מצד שהיה נפש חסרה, ולכך היה בעל נפש רחבה לחמוד ממון אחר... ואצל בלעם דכתיב שני נעריו אתו, היו מקבלים ממנו זוהמא, עד שכל הג' היו מתועבים, ויש לו תלמידים ותולדות.

כלל הדבר: מה שהיה אברהם מתעלה בכל כחות נפשו במעלה העליונה הנבדלת, ועל ידי זה קנה ג' מעלות קדושות, היפך זה בבלעם התעלות לפחיתות ולטומאה, והיתה דבקותו ברע... (דרך חיים פרק ה יט)

ויחר אף - ראה שהדבר רע וכו', שהרי לא הרשה לו ללכת אלא בשביל הנאתו לקבל שכר. (גור אריה במדבר כב כב)

אור החיים:

לינו פה - עמו, שיוכל להשיב להם מיד. הלילה - רק לילה אחד מצרות עינו. (שם שם ח)

מי האנשים האלה עמך - ...שהכנסת אותם למקום זה עמך בחדר המיוחד לך לדבר עמך מלאך אלקים, כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות, כיון שהוא נביא עליהם... והבין בלעם דבריו, ואמר טעם שעשה להם כבוד זה הוא לפי שהם שלוחי מלך... (שם שם ט)

ויקם בלעם בבקר - אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם לא רצה לגלות להם בלילה לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה... או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל... לכו - הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה', לא תלך עמהם לצד פחיתותם, ולא אמר להם מאמר לא תאור וגו', שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים... (שם שם יג)

אם לקרא לך - ...כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים, ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא', אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו, ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו, ואינו יכול עשות ככל אשר יחפץ, וה' חפץ שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו. ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר, כי יאמר בלעם שהוא ירא ממני חס ושלום לשולחו, ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו', שבזה הראה כי אין הכלב רע ברשות עצמו. גם נתחכם ה' בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו, שידע ה' את אשר תקראנה אותו בהליכה זו, שמלבד שלא תהיה לו תועלת, עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב... וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים. ובשליחות שניה באנו לתיקון המיחוש השני, שיאמר שאין ה' יכול חס ושלום למונעו מהרע לישראל בהליכתו... לזה אמר אליו קום לך אתם, ובכל מקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך, אלא בדרך זה, אם לקרא לך וגו', פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה... ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה' ירא חס ושלום ממנו לשלחו, שהרי שלחו... (שם שם כ)

לך עם האנשים - ...ולא שפי, והכוונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה... ואפס - כאן התנה עליו תנאי אחר, שברשיון ראשון אסר עליו המעשה, דכתיב "אך את הדבר וגו' אותו תעשה", ומזה חשב הרשע מחשבות להרע, כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרע... וכוונת עליון במאמר "אותו תעשה" נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסטר לועו, ואסר לו בפירוש הדיבור, דכתיב "אותו תדבר", וכן איסור עצה רעה כנגד ישראל, אשר לא כן עשה הרשע...

ועיין מאמר רז"ל בפסוק "וישם ה' דבר בפי בלעם", שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה, מצינו שעבר על זה כנזכר, לולי ה' שהיה לנו. ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו, כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש, ואזהרת בני נח זו היא מיתתן. (שם שם לה)

ויהי בבקר - ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מיעוט הבשר ששלח... עוד ירצה לפי שהיה בלעם חיגר ברגלו, וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם, אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבוקר, ומה גם לעלות במות, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב בתיבת ויהי, אוי לו לבלעם... (שם מא, וראה שם עוד)

וישא משלו - ...כנגד כח הבא מכח המוליד אמר "נאם בלעם בנו בעור", ודקדק לומר בנו ולא אמר בן, כי אז היה נשמע שמציין מי ילדו, והוא נתכוין לומר על החלק שבו ממנו שהוא בנו ולא על מה שיש בכחו הן היום. וכנגד חלק אשר קנה בכחו אמר "נאם הגבר", פירוש הגבר מה שקנה בהיותו גבר מעצמו גם רמז לתעצומתו מלשון גבורה, שתום העין - שפקח עיניו, שאומרים ז"ל, שהיה הולך אצל עוזא ועזאל ושם קנה כחות הטומאה ונתפתחו עיניו בנסתרות ובמופלאות אחר כמה יגיעות... וכנגד כח שבו אשר הקנהו ה' לסיבה הידועה אמר "נאם שומע אמרי א-ל"...

וכפל לומר אמרי א-ל ומחזה וגו', כנגד ב' פרטי השגה, א' כשהיה בא לו הדיבור לאזניו והב' כשהיה נגלה אליו, וכנגד שניהם אמר נופל וגלוי עינים, פירוש כשהיה חוזה מחזה שד-י היה נופל, וכשהיה בא לו הדיבור ושומע באזניו לא היה נופל אלא היה גלוי עינים. (שם כד ג)

ברח לך - גזר עליו ד' דברים, אחד שלא יתעכב אלא ילך באותה שעה, והוא אומרו "ועתה", ב' שילך במרוצה כבורח, והוא אומרו "ברח", ג' שלא ילך אחר עמו ללוותו אלא הוא לבדו, והוא אומרו "לך", ד' שלא ילך מעיר זו לעיר אחרת מערי מואב או מדין, אלא למקומו פתורה, והוא אומרו "אל מקומך", ולפי שכל זה הוא זלזול לבלעם, והוא הפך מה ששלח לו "כי כבד אכבדך מאד", לזה אמר "והנה מנעך ה' מכבוד"... וסתר בלעם טענתו כי שקר בפיו, "הלא גם אל מלאכיך דברתי", פירוש ואף על פי כן סברת וקבלת ושלחת לי "כי כבד אכבדך"... (שם שם יא)

הנני הולך - כנגד מה שאמר לו "אל מקומך", אבל כנגד פרט הבריחה לא הודה לו, כי לא חש לירא ממנו כי כשפן גדול היה... (שם שם יד)

הגר"א:

לא תלך עמהם - עמהם דייקא, כי כוונתם היתה שלילך בכוונה זו לקללם, ואחר כך כשהתאמץ בלעם לילך, אז נתן לו רשות לילך "אתם" דייקא, שלא יהיה לבך דומה ללבם, ובאם היה בלעם עושה כך לא היה חרה עליו כלל, אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כן, רק "וילך עם שרי מואב", עם דייקא, כי חשב לקלל, לכן ויחר אף ה' כי עבר על מצוותיו... (קול אליהו בלק)

מלבי"ם:

...והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וזה שאמרו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה... (שם כב ו)

ויאמר אליהם - והוא הודיעם שהוא עתה נביא וכל מה שיעשה עתה תלוי ברצון ה', וצריך שתלינו פה הלילה, שישמע מה שידבר ה' אליו בחלום הלילה. (שם שם ח)

הרגו בחרב - תנא קמא סבר שהרגוהו מדין המלכות על שבא לתת להם עצה, ועל כן אמר הרגו בחרב, כי הריגה מדין המלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן סבירא ליה כר' יוסי בסנהדרין שכל האמור בפרשת כשוף בן נח נהרג עליו, ועל זה אמר ביהושע "ואת בלעם בן בעור הקוסם", שהרגוהו על ידי שהיה קוסם... (שם לא ח)

רש"ר הירש:

בלעם האמין בא-ל יחיד כרבים מבני ארצו, אלא שהמיוחד שביהדות הוא, שישראל מחזיק באמונה זאת בעקביות מוחלטת לכל החיים, בלעם לעומת זאת מעמיד את אמונתו וקרבתו להשי"ת לרשות כחות ונטיות שפלים ולתאוות ממון, כמאמר חז"ל: נביאי ישראל התנבאו למען המוסר, ובלעם פרץ את הגדרים, נביאינו מרחמים ונושאים קינה על מואב וצור, ובלעם משתמש בנבואתו כדי להשמיד. בבלעם רוצה השי"ת להדגים מדוע לא שפך את רוחו על האומות. (שם כב ז)

וישבו שרי מואב - אולי לא התנהג עם המדינים באדיבות מספיקה, כי מהם הרי לא קיוה לקבל שכר, על כן הלכו להם. (שם שם ח)

ויבא אלקים - הופעה פתאומית. התשובה "כאשר ידבר ה' אלי" שבפי בלעם פירושה הרגיל הוא, כאשר ימלאו כל דרישותי. (שם שם ט)

ויאמר אל עבדי בלק - גם זה מציין את אפיו של בלעם, הוא מחניף בפני הנמוכים, שאותם הוא קורא בשם שרים, וגאה מול הגבוהים, שאותם מכנה "עבדי בלק". כסף וזהב - אף שבלק דבר רק מכבוד, בלעם מתרגם דבר זה מיד לכסף וזהב. (שם שם יח)

ויקם בלעם - מבלי להודיע לשרים את דברי ה'. בלעם עוד לא הכיר "כי לא איש א-ל ויכזב", הכרת השי"ת עדיין מעורפלת אצלו, והוא חושב כי יצליח להשפיע עליו, חלילה, על ידי קסמיו, להטותו לשרות תאוותיו, או להשמט ממנו ברגע שלא ירגיש בכך. (שם שם כא)

כי הולך הוא - בגאוה ובהכרה עצמית מלאה, מבלי להזקק לעזרת המואבים כלל, לכן שובר השי"ת את גאוותו בדרך, כדי שישמש מכשיר בפני בלק. בלעם רוצה לתקן את כל העולם, והנה הוא יותר עיוור מבהמתו, הוא רוצה להתנגד להשי"ת-ונכנע לבהמתו, הוא רוצה להשמיד אומה שלמה-והנה הוא חדל אונים לפני האתון. הוא רוצה להתגאות בפני מלכים-והנה הוא ללעג לפני אנשיו. (שם שם כב)

אולי יקרה ה' - אמונתם בהשי"ת היתה עכורה מדמיונות אליליים, הם חשבו שיוכלו להשפיע על האלקות על ידי קרבנותיהם. (שם שם כג)

וירא בלעם - מה שדבר קודם כמכשיר ה' הבין עתה בעצמו כאמת, ודבר בנבואה אמיתית. (שם כד א)

העמק דבר:

ושני נעריו עמו - השרים הלכו בדרך המלך, ובלעם נפרד מהם והלך בארחות עקלקלות, והכל כדי שלא לראות מושבות ישראל... ומשום הכי לא נפלאו שרי מואב בראותם זה הפלא מן האתון וכל הענין... וגם הנערים נפל פחד עליהם ויברחו בהחבא, ורק בלעם דבאמת רב גובריה, שהרי הזדקק לדבר עם המלאך אחר כך וגם נדבר עם ה', על כן לא נבהת מזליה ולא הרגיש מאומה. אמנם היה לבלעם להבין מפחד הנערים שלא דבר ריק הוא, וכן ממעשה האתון שלא הסכינה בכך, וזה היה באמת תוכחת האתון, אבל בלעם הקשה לבו שלא יחת מפני כל, וכסבור שיש שר לישראל עומד לנגדו, אבל הוא אין לו לירא ממנו, עד שראה מלאך ה', והבין כי הוא המלאך משרים הראשונים, ואין בכחו להלוך נגד רצונו, על כן התרפס לפניו. (שם כב כב)

מוהר"ן:

...וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים מוליד אוירים ארסיים של ניאוף, והשומע ממנו הדיבורים ונושם נשימות מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקליפה כשדרז"ל (ספרי וזאת הברכה וזהר שמות כ"א ע"ב בלק קצ"ג ב') על פסוק לא קם כמשה וכו' בישראל לא קם אבל באומות קם, ומנו בלעם, כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה, ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין אמרו להם אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת, אמר מואב, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה, כי הוא גם כן דעת דקליפה... (מג)

שפת אמת:

בפסוק ויען בלעם וגו', ביאור הענין כי מתחילה התגאה בעצמו, וכאשר ראה שלא ניתן לו רשות לילך ביקש לו דרך הכנעה, ויען בהרמת קול, כי לא היתה הכנעה של אמת, רק לבוא על ידי ההכנעה לגדלות... וניתן לו רשות לילך על ידי הכנעה, כמאמר "משגיא לגוים ויאבדם", כי הרשע מיד מקבל שכר כל הכנעה וכל מעשה טוב בעולם הזה... (בלק תרל"ה)

בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם, דרשו חז"ל שנתן רסן לתוך פיו... והנה כל כחו של אותו רשע היה להיות כלי מוכן לרעה, וכמו שהצדיקים יכולין לשנות דברי נבואתם מרעה לטובה, כי הכל תלוי במקבלי הנבואה, כמו שיש טעמים בכל הדברים, שהטעם מהפך פירוש הדיבור כידוע, כן הרשע רצה לפרש הדברים לרעה, כמו שאמר "ודבר מה יראני והגדתי לך", פירוש שימשוך המראה לטובת בלק, אך הקב"ה סידר הדברים שלא יוכל לעקום פיו ולשונו כלל, והרשע הבין זאת, ולכן אמר "ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה"... (שם תרמ"ה)

במשנה כל שיש בו שלשה דברים הללו... וכמו החוט של חסד שנמצא בעולם הזה, הוא על ידי הצדיקים, ואברהם אבינו ע"ה זכה להוציא מכח אל הפועל החוט של חסד להיות נמצא בעולם... וזה שאמר התנא, שעל ידי אותן הג' מדות טובות מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה זוכין למצוא החסד בכל יום בעולם הזה להמיחלים לחסדו, והרשע על ידי מדות הרעות הוציא מכח אל הפועל זעמו של הקב"ה למעלה... והצדיקים שזוכין למצוא חסד ה' בעולם אין כל הרשעים יכולין לבטל מהם... כשהרשעים רוצים להתגבר בו, מונע הקב"ה הזעם, כדאיתא שלא היה כועס כל אותן הימים... והנה מלחמה זו היא בכל יום, וכן בפרט כל נפש מישראל שצריכין לעורר מדת החסד בכל יום... (שם)

במדרש הצור תמים פעלו... והאומות אינם מוכנים אל הנבואה, לכן נתן להם הקב"ה בלעם, שהיה כלי להנבואה, אך בעבור כי אינם מוכנים לזה לא עלתה הנביאות בידו לטוב, וכמו כן נוכל לומר מה שניטל מאתנו הנבואה, הגם כי בעונותינו הוא, אבל הוא גם כן עדות על בני ישראל, שלא יאמרו אומות העולם על ידי שקרבנו והעמיד לנו נביאים נמשכנו אחריו, לכן נלקח מאתנו הנבואה ואף על פי כן בני ישראל מתחזקים באמונתו ית' ועוסקין במצותיו, להודיע כי הפנימיות נמצא בבני ישראל הגם שאין לנו נביאים... (שם תרמ"ט)

הנה כסה את עין הארץ, דאיתא בזוהר הקדוש, בלק היה כוחו בעשיה ובלעם בדיבור, דכמו שיש בקדושה בחינת מחשבה דיבור ומעשה, כמו כן בסט"א זה לעומת זה שהיו רשעים גדולים באלה הג' כחות... וכמו שהיה אברהם אבינו ע"ה שורש כל הג' אבות, כמו כן להבדיל בלעם הרשע שורש הג' קליפות הנ"ל... לכן עמדו בלק ובלעם ימ"ש שלא יתקנו בני ישראל בחינת הדיבור ומעשה גם כן, ובני ישראל נבראו לתקן אלה הג', מעשה, דיבור ומחשבה, ואז מתקרב האדם אל השורש ויכולה הנשמה להתגלות באדם... (שם תר"נ)

וירא בלק... כי הנה איתא בזוהר הקדוש, כי כחו של בלק היה בעובדא ובלעם בפומא, ונראה שהיו מכוונים זה לעומת זה מול משה רבינו ע"ה ואהרן, כי בחינת משה בפה ואהרן בעובדא, ולפי שנסתלק אהרן ראה בלק שהיה לו כח להלחם עם ישראל, אבל הקב"ה סיכל עצתו במה ששם ללבו לשלוח אל בלעם שהיה כחו בפה, ובפה היה עדיין כחו של משה רבינו ע"ה בשלימות... (שם תרנ"ד)

איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה, והענין הוא, כי קידוש הזמנים שנמסר לבני ישראל הוא עדות כי בני ישראל למעלה מן הזמן, וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם, שאם רואה עליו איזה חטא מה שעתיד לחטוא או שחטא, יכול לחול עליו קללה... וכן הוא בזמן, שיכולין לקרב הזמן לזמן, אבל בני ישראל שהם למעלה מן הזמן אין הקללה שולטת בהם. (שם תרנ"ד)

איתא בגמרא ויודע דעת עליון... אך הרמז כמו שיש בזמן רגע מיוחד לכעס, והוא בחינת דעת רע, שהיה לבלעם מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ולכן היה מכוון לעומת משה שהיה יודע טוב, ועליו נאמר "גמלתהו טוב ולא רע", ובלעם רק רע כל היום... וראה אותו הרשע עתה כי בני ישראל דבקים בעץ החיים למעלה מעץ הדעת ולא יכול לשלוט בהם... (שם)

שם משמואל:

בש"ס מגילה, כתוב זאת זכרון בספר... דהנה בזוהר בלק, דבלעם עם בלק התפארו, דבלעם שתי האותיות האחרונות משמו הן הראשונות משם עמלק, ובלק שתי האותיות האחרונות משמו הן האחרונות מעמלק, ועוד שם בזוהר דבלעם כחו היה במלולא ובלק בעובדא, ומוכח דכחו של עמלק היה בשניהם, במלולא ובעובדא, ועל כן בלעם דהיה בו שתי האותיות הראשונות שבשמו היה כחו במלולא, שכח הדיבור הוא נעלה ונכבד מכח המעשה, ומתיחס לשתי האותיות הראשונות משמו, ובלק דכחו היה בעובדא היו לו שתי האותיות האחרונות... (שמות תצוה תרע"ב)

כי הכיתני... ובלקוטי תורה מהאריז"ל, שבלעם רצה לעקור מישראל את ג' הרגלים. ויש להתבונן מאי אולמא דג' רגלים מיתר המצות שבתורה. ונראה דהנה אמרו ז"ל (אבות פרק ה') עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה היא קנאה, ורוח גבוהה היא כבוד, ונפש רחבה היא תאוה, ומביאים לידי ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים... וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה... הרי כי ג' מועדים אלו משפיעים היפוך מדתו של בלעם, על כן היה בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל. (בלק תרע"ב)

ובזוהר הקדוש שבלק שלח לבלעם... והנה בלעם שהיה רע עין שהוא מפאת המחשבה המתיחסת לשכל היו בו ב' האותיות הראשונות (של עמלק), ובלק בעובדא הבא מכח המדות המתיחסות ללב היו בו שתי האותיות האחרונות, ובלעם היה בו עוד נוספות שהיה בו גם כח הדיבור... (שם תרע"ג)

ונראה שגם מדה זו לענות בקשת המבקש טרם נקרא מעוררין ישראל במה שרודפין אחר כוונת התורה, ואפילו מה שלא נאמר בפירוש... היפוך מבלעם הרשע, שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה היינו מה שיצא מפורש מפי ה', ולא מה שנראה שהוא רצון ה', שהרי כבר ראה שאין רצון השי"ת שיקלל את ישראל, אבל באשר בשניה לא נאמר לו בפירוש, היה מהדר למצוא עילה לקלל, אבל ישראל מהדרין לעשות רצון השי"ת, אף מה שלא נאמר להם בפירוש... (ואתחנן תרע"ו)

ר' צדוק:

...ובלעם בראש בזה כנודע לכן אמרו ז"ל אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שהיה עצם ומקור לשל חכמת התורה, כך הוא היה עצם ומקור לכל חכמת מצרים... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד כ)

...ונבואת בלעם נמשך ממה שהחטיא את בני ישראל בזנות, ואז"ל בסוטה ותקראנה וכו' שנעשו כולם בעלי קרי, ומאותם טיפי נפשות שהוציאו לבטלה היינו שלא ברצון השי"ת נפלו גם כן למקום שאין רצון השי"ת ונתגלו לבלעם, ועל ידי זה גם כן ויקר אלקים כטעם ה' צילך כידוע, וירד שפע הדעת עליון והנבואה שיש בכח אותם נפשות שהיה ראוי להתגלות גם כן למשה ירד לחוץ ופגעו בבלעם שהיה מכין עצמו באותם קרבנות לקבל זה. והגם שזה קדם מכל מקום כבר על ידי בלעם היה כח זה בעולם והיה גם אצל בני ישראל... (חלק ג דובר צדק עמוד ק)

...וכמו שמשה רבינו הוא שורש כל החכמות של כל חכמי ישראל בכל הדורות, כידוע על לשון הגמרא (שבת ק"א ב') משה שפיר קאמרת, כך בלעם הוא שורש כל החכמות של כל חכמי עכו"ם בכל הדורות, וזהו מה שנקרא ספרים חיצוניים בפרק חלק, שהוא נגד בלעם בהדיוטות, וכמ"ש בזבחים קי"ז א' נתכנסו כל האומות אצל בלעם הרשע וכו', ובודאי לא נתכנסו אצלו ממש רק רוצה לומר התבוננו בחכמה שבלבם, כי כמו דור דעה כך זה לעומת זה כל האומות העולם שבדור בלעם היו מלאי חכמה דספרים חיצוניים לעומת דור המדבר, ושורשם הכוללם היה בלעם, ולכן אמר שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה... (שם שם עמוד קד)

...ומה שנגד רצונו ית' ממאס בכל מיני תאוות וחמדות היותר יקרות ומסירות נפש למיתה ממש, מה שאינו כן בלעם הרשע הכולל כל מיני תאות דעולם הזה... וזה הוא העיקר להשגת חכמה החשק לה, ובלעם היה לו תוקף החשק ושמו לחכמה חיצוניות ובכל עצמותיו עושים כל מיני ניחוש, פירוש כל מיני חכמות המכחישים פמליא של מעלה ר"ל שבזולת רצון השי"ת... אך חכמה חיצוניות היינו חוץ מרצון השי"ת הם מעצמיותו דבלעם שנתהפך לנחשים, פירוש כל מיני חשקות רעות להשיג כל מיני חכמות חיצוניות וכידוע בסוד הבלא דגרמי בזוהר שלח... (שם שם עמוד קה)

...כי חשכת העין עינא בישא דעמלק (שהוא עצמה הע' דבלעם שהוא גם כן אותן האותיות רק בחילוף הק' בב', כי הוא היה נדמה מוגדר במעשים באמת, דמצד זה היה דוגמת משה רבינו ע"ה באומות העולם וזכה לנבואה שאינה שורה אלא על איש קדוש ודאי, ועל כן היה מגודר בפעל בתכלית, אף דאז"ל (סנהדרין ק"ה א') דבא אאתונו, היינו דעצמיותו באמת אדרבא הוא פרץ גדר עריות, כי אין נקרא מוגדר במעשה אלא כשההגדרה הולכת בהשתלשלות הקודש מראשית המחשבה עד סוף המעשה, ואצלו היה זה לבד התחלת הצד הטוב ונטייה אל הקודש שלו, ועל כן זה יצא ראשונה ואחר כך ההמשכה בנסתרות מתתא לעילא במדות ולב ומוח, הכל מושרש בראשית גוים שהם אותיות לע"מ דעמלק כנזכר, ועל ידי הלב רע שלו היה לו כח העין בעינא בישא דיליה, היה גורם החשיכה לשעה לאור האמת דשורש נשמת ישראל הטהורה, וכשנמחה החשכה זו מהלב נגלה האורה זו תורה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קח)

...ובלעם היה נגד זה התפאר ויודע דעת עליון שהיה יודע ומשיג דרגא דדעת זו אלא שקראה דעת עליון, פירוש עליון מה שהוא למעלה ממדרגת מוחו ולבו דאצלו היה זה למעלה מן הטבע, והיינו אף שהוא גם כן היה יודע רבונו ומתנהג גם כן בדרך התורה בשמירה מקנאה תאוה וכבוד, באמת היה משוקע בהם כנז"ל, וכמו שנתברר אז באותה מעשה שהיה לו כל ג' מדות רעות באחת במעמקי לבו, ואף שהשיג שהשי"ת בחר בישראל רצה הוא להיפך, ועל ידו היה בירור ענין זה שאף שהוא רצה לעורר חטאי ישראל שגם בהם נמצא המגדילים החטא עד שאובדים חלק עולם הבא, מכל מקום מעלתם גדולה באמת... (חלק ה רסיסי לילה עמוד פו)

חכמה ומוסר:

מצינו בהחכם היותר גדול כבלעם, שאמר על עצמו "תמות נפשי מות ישרים" וגו', ותכף ומיד הלך ויעץ לבלק במעשה שטים השנאוי בעיני ה'. והוא הנביא האומר על עצמו "יודע דעת עליון"? אלא ודאי היותר רואה בעולם, אילו לא חשב הרבה מאד שמא ימות למחר כל חכמתו תתבלע, ורק על ידי ריבוי המחשבות ינצחנו.

ועוד להפליא, שראה המלאך בדרך, וראה נס גלוי בשביל ישראל שנפתח פי האתון, וראה כמה חביבים עם סגולה בעיניו יתברך, והלך עם בלק לקבותם, ואיך לא יבוש שחכם כמוהו יהיו מעשיו סותרים דבריו כל כך? אין זה כי אם מעשה אלקים דעת חכמים יסכל, כי ניתנה שפלות בהיותר חכם לסכל מעשיו נגד דעתו, אם לא ברוב שרעפים ובזכרון הרבה של יום המות... (חלק א לה)

ולזה כיוונו חז"ל באמרם: "איזהו חכם הרואה את הנולד", ולא יעלה בדעת אדם שקל להשיגו, וכל כך קשה להשיגו, עד שבלעם שהיה חכם גדול וידע כי שכר גדול לעושי רצונו יתברך, כמו שאמר "ותהי אחריתי כמוהו", עם כל זה יען שהיה בעל מדות רעות, וחכמתו היתה ממוזגת בחושים, ולכן לא עמדה נגד עיניו אחריתו ונאבד בענין רע. (שם לט)

בא וראה, בלעם חכם גדול היה באומות... הוא עצמו אמר "ויודע דעת עליון", וכשרמזה לו חמדת הממון שלו, נשתגע ואמר שיש עת שהשם אינו יודע, ויכוון השעה ויקללו! ושטות בתוך שטות, אם יש עת שאין הכל גלוי חס וחלילה, אם כן מאין ידע באותו זמן גופו כי באו האנשים אליו? אלא בשעה שרמזה לו חמדת ממון התחיל לחשוב ולעשות מעשי משוגעים, ואיה חכמתו? הרי לאות שאינה שלו, ועין רעה וכו' הנה שלו, וכאשר יונחו מדותיו אלו אז יודע הרבה ומבקש "תמות נפשי מות ישרים", אבל רוחו הגבוהה שללה ממנו בכל שעה הדעת והיראה, מה שאינו כן בחכמי ישראל שמקטינים עצמם לפני החכמה... (שם קסז)

ועל פי זה מבורר היטב כי אין אדם נקרא חכם, רק בהיותו בעל מדות טובות, ואז תנוח החכמה אצלו, ויבין כל דבר לאשורו, ולא ישתבש לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, כמו שנשתגע חכם העמים בלעם הרשע, הנה בקש שימות מות ישרים, ואחר כך הלך ויעץ לאבד כ"ה אלף מישראל, ואבד מדין, וגרם להכרית עמון ומואב מקהל ה' עד עולם, והכל בשביל כסף... (שם)

שעורי דעת:

...והנה קשה להבין, איך זה טעה בלעם בכלל לחשוב, שישנן עתים שאין הכל גלוי לפניו ית"ש שאין דעתו שוה עליו? הלא בלעם היה נביא ובא בסוד ה', ואמרו עליו חז"ל שהגיע למעלת הנבואה כמשה רבינו ע"ה... ואיך אפשר שיטעה בדבר שכזה שאף אנשים פשוטים לא יטעו בזה?

אבל ביאור הדברים בזה הוא, כי מה שאנו מכנים את הקב"ה בשמות שונים כמו ה' אלקים, אין השמות כחות מיוחדים, ששם ה' הוא הכח יותר גדול, מציאותו יותר רמה, יותר נעלה, ושם אלקים הוא כח קטן ממנו שולט על מציאות קטנה ממנה, חלילה לנו לחשוד כזאת... אך הענין (כבתניא), שכמו שנשמת האדם ממלאה את כל רמ"ח אברי הגוף, ואף על פי כן עיקר משכנה והשראתה הוא במוח, ומהמוח מתפשטת בכל האברים, וכל אבר מקבל ממנו חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו... אולם אצייר בציור אחר, "מבשרי אחזה א-לוה", כאשר אנו רואים איזה איש עושה פעולה מבלי התכוין כל כך, מבלי עיון ומחשבה כמעט שתעשה מאליה, האם לא יעשה את הפעולה עם כל הנפשיות הנמצאת בקרבו? התשובה היא, כי לאדם ישנה אך ורק מחשבה וכונה אחת, אלא פעם ישתמש בה בכל מדתה בכונה מלאה ושלמה, ופעם במדה קלושה לא במלואה... וכן הוא בענין השמות של הקב"ה, חלילה לאמור כי האלקים הוא כח מיוחד קטן משם ד', וכן אסור לנו גם לאמר כי חלק הוא מהמציאות כלה משם ה', כי באמת ישנה אך מציאות אחת גדולה, והוא שם ב"ה עלת כל העלות... אך במה שנוגע לקבלת ההשפעה מקבל כל ענין וענין לפי מדת השפע הדרושה לו, ויגיע אל ההנהגה האלקית באופן ובשעור הראוי לו לפי ענינו, ובזה יתחלקו עניני השמות של הקב"ה.

בזו הידיעה בא אלקים להטעות את בלעם בשאלו "מי האנשים האלה עמך", כי בלעם בידיעותיו הגדולות אמנם ידע שהקטרוג לא יוכל להגיע לכל מקום, כי גדול וקצר לו בענינים היותר גבוהים היותר קרובים לשורש, ל"הכתר" שמה לא ישלוט כל כך, ובכתר עצמו ששם שולט אך הטוב בתכלית לא יגיע שום קטרוג, אבל כששאל אותו אלקים "מי האנשים האלה עמך", הבין שיוכל בתשובתו להוסיף מה בידיעתו של הקב"ה, וחשב שאין הכל גלוי לפניו ואין דעתו שוה עליו, וסבר שיש עת ששורר העלם כזה שאז לא תשמש בעולם כל מציאותו ית' בכל מדתה ובכל תקפה, וחשב למצא שעה כזאת, אשר אז קללתו וקטרוגו על עם ישראל יסתרו מעצם מציאותו ית' ויוכל אז לפעול בקללתו... (חלק א עמוד סט גופה של תורה)

בפרשת בלק: "וישלח מלאכים אל בלעם וגו' כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". משמע כי דבר פשוט ומקובל היה להם כי כחו של בלעם רב הוא להביא ברכה או קללה, ולא עוד אלא שמפשטות המקראות מבואר, שבאמת סכנה גדולה היתה צפויה לישראל פן יקללם בלעם, עד שהוזקקו מלמעלה לאחוז בכמה אמצעים להפריע את עצתו... מה כל החרדה הזאת, אם בלעם רוצה לקלל - יקלל, והקב"ה יברך. ובכלל קשה להבין קללת רשע איך היא מועלת...

וכשם שידיעה פשוטה היא לנו, שכשזורעין ומניחין גרעין באדמה הוא גדל ומעלה צמחים, ואם אחד יעבד את שדהו כראוי ויזרענו ולא יצמח והיה הדבר הזה לפלא בעינינו, אף על פי שאין אנו יודעים ואיננו מבינים את סבת הגידול והצמיחה... כמו כן הם שחיו בעולם יותר גדול והשעור-קומה שלהם הגיע לעולמות יותר גבוהים, ידעו והכירו כחות יותר נעלים שהיו מצויים לפניהם והשתמשו בהם, ולכן היו להם גם דברים אלו פשוטים וידועים... (שם שעור קומה עמוד צד, וראה שם עוד)

אבל עדיין לא נתיישבה השאלה, במה היתה הסכנה גדולה אלמלי היה מקלל, הלא נגד רצונו של הבורא ב"ה לא יעשה מאומה, וכי היתה קללתו פועלת אם לא קבה א-ל?

ועוד יותר נפלא הדבר מה שאחרי כל העצות והתחבולות אשר נעשו שלא יקלל, אף על פי כן פעלה מחשבתו הפנימית ורצונו הראשון לרעה, ואמרו חז"ל "אמר ר' אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה (בזמנים שונים), חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות", הרי שרצונו של בלעם לקלל את ישראל בדברים אלו פעל את פעולתו למרות כל המעצורים...

ואמנם אין אתנו יודע עד מה לבא לידי הבנת אלה הענינים העמוקים, סתרי הבריאה, אבל אם נשתדל לגשת אל שאלות אלה בחכמה, נמצא בהם חצי תשובה, וכמו שאמר החכם "שאלת חכם חצי תשובה"...

הנה כשיקרה שיפול איש מגג הספינה המימה, ואין עצה בדרך הטבע שלא יטבע זולת על ידי סבה חיצונה, יש אשר אם ההשגחה רוצה בהצלתו תכין שנים הרבה קודם המעשה איזה קרש שנפל לתוך הים ויזדמן באותה שעה אליו... אבל לא יעשה שנוי הטבע שישאר האדם צף על פני המים ימים רבים בלי קרש אם לא במקרה יוצא מהכלל כשדרוש שיראה נס גלוי... רואים אנו מזה, כי הקב"ה העמיד גבולים וחקים קבועים בבריאה והנהיגה על פי מערכה מסודרת ומסוימת, וכל הסבות הדרושות לטוב או למוטב נמצאות במערכה זו ואין צורך לשנותה. ואף כי הבורא ב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין שום מציאות טבע בלי רצונו ית' ופעולתו התמידית, והם הם שמותיו הקדושים וזהו הטבע ובלעדו אין אלקים, אף על פי כן ה' בחכמה יסד ארץ... ומתחלה נמצאו דרכי סכנה ודרכי הצלה, אם יטבע איש בים, הצלתו תאופשר על ידי אחיזה בדף השט על פני המים...

ולכן כשם שישנם אמצעים להשתמש בבריאה בענינים התחתונים, שגם הם שרשם ועיקר ענינם הוא בעולמות העליונים, כמו כן ישנם כחות נעלים במערכת הבריאה, שאפשר לו לאדם, המגיע עדיהם, על ידי אמצעים ידועים לפעול בהם ולהביא תוצאות גדולות שנערכו ונקבעו גם כן בסדרי הבריאה עצמה, וכשם שטבע הארץ להוציא צמחה, ואם ירצה הקב"ה שלא תצמיח אינו צריך לשנות את הטבע, אלא בבריאה זו עצמה הוכנו סבות שונות שתפריענה את הצמיחה, כי כן טבע הוא, שקללת אדם כבלעם הרשע, על פי סגולותיו המיוחדות שהיו לו, תעשה את רשומה במערכת עם ישראל, ואין צורך לשנות הטבע ולחדש בריאה חדשה, כי הקב"ה בסדרו את מערכת העולם הכין מתחלה את הסגולות הדרושות נגד קללה כזו, ואחת מהן היא שימת חכה בפיו שעל ידי זה יהפך הדבר לטוב כמו שבארנו... (שם נסים וטבע א עמוד קי)

מכתב מאליהו:

הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין, במקום שגוברת מדת הדין, והאנשים עניים ורעבים, הנה גם הם ילמדו להתנהג ביניהם בקושי וברוגז... אמנם כשההנהגה בחסד, גם התאוות מתרבות, כי כשהעולם בריוח הם נוחים למלא את תאוותיהם, וכמו שכתוב בעריות "חסד הוא", דעריות תולדת מדת החסד בסילוף מצד הטומאה. ובגמרא (ע"ז ד') דהקב"ה כועס בכל יום, ואפשר דהיינו שנדרשת לבריאה גם הנהגה במדת הדין בכל יום, למען משקל המדות בבני אדם, ובלעם כשרצה לקלל היה מכוון לאותו רגע של זעם. ובברכות ז' אמר להו נביא לישראל... צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם... אבל זו היתה עומק עצת בלעם, דכיון דלא רתח הקב"ה נוח הוא להשתמש בכח התאוה, "ועתה לכה איעצך", עתה, מכיון דלא רתח הקב"ה. וכיון שיצאו ממשקל המדות על ידי חסרון מדת הדין, ונפלו ברשתו של אותו הרשע, שוב גברה מדת הדין והיתה המגפה... (חלק א עמוד רלו)

אין לך רשע שאינו מסוגל, מפעם לפעם, לראות איזו נקודה של אמת... והרי בלעם על אף כל פחיתותו למעשה, היה איש של השגות גדולות, וכשהכין את עצמו לשמוע דבר ה' התרכז לרגע בנקודה של קדושה שהיתה בלבו, ועל ידי הפרט ההוא שהתרכז עליו היתה האפשרות שתחול עליו הנבואה... היינו שבאותה שעה, ובפרט זה היה מסתכל מצד נקודת האמת שבלבו...

מאיזו בחינה הגיע אל האמת? אמרו ז"ל "נופל וגלוי עינים" - אלמלא שהיה נופל לא היה רואה ולא כלום, (ילקוט ראובני בלק ד"ה מלכת שבא), היינו כשהכיר עומק נפילתו הרוחנית והמוסרית התרכז לרגע לאמת, ובזה התאפשרה השגת הנבואה.

גישת בלעם אל נקודת האמת היתה מצד מדת הדין. (גם גישתו אל החסד היתה מצד הגבורה, כאדם הכועס על חסרון חסד)... והיינו שהתדבק לנקודת הכעס שמלפניו ית'. ויש זמן מסוגל להשגת הנקודה ההיא, כמו שיש זמנים המסוגלים לעניני השגות שונות, כמו המועדים וכו', כי כך שם השי"ת בבריאה עבורנו, שהננו בתוך הזמן, שכל זמן וגילויו המיוחד, ועל כן ידע זמן הנבואה ותוכן הנבואה, כמו שכתב הרמב"ן, וכיון שחסרה אצלו נקודת ההתבטלות, היה יכול לשמוע את הנבואה רק בענין שהוא דרש, ולא כמשה רבינו שהיה מוכן לקבל כל מה שהשי"ת רצה לומר לו... (חלק ד עמוד קס)

ספר גלגולי נשמות

רבי מנחם עזריה מפאנו

אות א

א] אבימלך מלך גרר נתקן באבימלך בן ירבעל, והוא היה בן פילגש של גדעון, כמ"ש ופילגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן וישם [את] שמו אבימלך, ועכ"ז לא נשלם תיקונו כי נתחייב הריגה על לקיחת שרה, כמ"ש המלאך הנך מת על האשה אשר לקחת, ואף על פי שאמר בתם לבבי [ובנקין כפי] עשיתי זאת, עכ"ז נתחייב מיתה, ומת על ידי האשה שהשליכה עליו פלח רכב, וזהו הרמז שרמז לו הקב"ה הנך מת על האשה, ר"ל על ידי אשה זאת:

[ב] אדני בזק שאמר ששבעים מלכים (קצוצי) בהנות ידיהם ורגליהם [מקצצים] היו מלקטים תחת שלחנו, נתגלגל ביששכר איש [כפר] ברקאי שנחתכו לו ידיו לתיקונו, וז"ש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו [נ"ז ב'] בריך רחמנא דאשקליה ליששכר [איש כפר ברקאי] למיטרפסיה [מיניה] בהאי עלמא:

[ג] אריוך מלך אלסר נתגלגל ברב ושמואל, וכאלו יאמר אריוך ומלך אלסר, היינו שמלת מלך נדרש לפניו ולאחריו, אריוך מלך הוא שמואל שגם הוא נקרא אריוך, ומלך אלסר הוא רב שמלך באיסורא, ר"ל דהלכתא כשמואל בדינא וכרב באיסורא:

[ד] רבי אלעזר בן עזריה כשנעשה נשיא אמרינן התם בברכות [כ"ז ב'] שהוא עשירי לעזרא והוא כהן ועשיר, הוא גלגול דעזרא, וכן אבן עזרא הוא גלגול של רבי אלעזר בן עזריה, ורבן גמליאל הוא גלגול נחמיה, ועל כי אמר נחמיה זכרה לי אלהי לטובה נטרד רבן גמליאל מנשיאותיה בההיא מעשה דברכות, כשם שלא נקרא הספר נחמיה על שמו:

[ה] אשת קרח באשת אחאב איזבל, גם איזבל היא גלגול כזבי שרדפה אחרי אליהו שהוא פינחס על שהרגה:

ו] אשת זנונים דהושע גמר בת דבלים, היא אשת ירבעם, ועליה נתנבא עמוס אשתך בעיר תזנה, והיא לא הרשיעה אז את בעלה כמו שעשתה איזבל, וכנראה מקראי דכי הלכה לדרוש מאחיה השילוני מחולי בנה ונשתנית, וקב"ה דקאמר הכי אל הנביא להורות על אשת זנונים, מעיקרא אשת ירבעם ועתה היא תקנה:

[ז] אשת זנונים שלקח הושע, היא ניצוץ תמר ורחב, ובתמר כתיב וגם [הנה] הרה לזנונים, וכאן היה למשל כמשרז"ל מה (נעשה) [אעשה] לזקן זה, וידוע משרז"ל גמר בת דבלים שהכל גומרים בה ודשין בה, כי יפה היא מאד, כן היה בתמר שהיו דשין ער ואונן מבפנים וזורין מבחוץ, וגם ברחב נודע כי זונה היתה, ולכך נקראת אשת זנונים מב' זנונים:

[ח] אבוה דשמואל, במדרש ילקוט על פסוק וידע כל ישראל [מדן ועד באר שבע] כי נאמן שמואל, אבא אבוה דשמואל הוה מתעסק במטכסא, ועאל גבי רבי יהודה בן בתירה מנציבין, בתר זמן קם עמיה א"ל לית רבי בעי ההיא מילתא, א"ל ולאו מילין (הימין), א"ל לית מילתך הימנא סגי [מן] ממונא, א"ל את הימנתא במילתי עלך, תזכה למוקמא בר [כשמואל] נביאה, דכתיב [ביה] וידע כל ישראל וגו', וזכה למוקמא שמואל בר אבא, וקשה למה נקרא אבוה דשמואל, כי לא מצאנו שום אדם שיקרא על שם בנו, והענין כי אבוה דשמואל הוא שמואל הרמתי, ושמואל בנו, הוא גלגול של שאול,

ותראה איך נתנבא שמואל אחרי מותו בבואו לשאול המלך על ידי מעשה אוב, כזה אמרו במסכת ברכות פרק מי שמתו [י"ח ב'] אבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי [דיתמי], כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו [קא] קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי, אזל אבתריה לחצר מות, אמר להו בעינא אבא, אמרו ליה אבא טובא איכא הכא [כו'], א"ל בעינא אבא [בר אבא] אבוה דשמואל היכא, א"ל סליק למתיבתא דרקיעא, אדהכי חזייה ללוי (דקאי) [דיתיב] אבראי כו', אדהכי [והכי] אתא אבוה חזייה דהוה [קא] בכי ואחיך, א"ל מאי טעמא [קא] בכית, א"ל דלעגל קא אתית (לן), מאי טעמא אחיכת דחשיבת בהאי עלמא טובא, א"ל אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי, א"ל זוזי דיתמי היכא כו', הלא תראה כמו ששמואל אחרי מותו בא ודבר עם שאול, כן בא אבוה דשמואל ודבר עם בנו שמואל, וכשם שאמרה האשה התם את מי אעלה לך, גם כאן אמרו ליה אבא טובא איכא הכא, וכשם שאמר שמואל לשאול ומחר אתה ובניך עמי, כך אמר אבוה דשמואל לשמואל בנו דלעגל [קא] אתית (גבן), וכשם שא"ל שמואל לשאול עמי [ודרשו רבותינו ז"ל] במחיצתי, כן אמר אבוה דשמואל אחיכת דחשיבת בהאי עלמא טובא, כי שמואל עצמו הוא ניצוץ שאול המלך, וזה כי שמואל נקרא מלך אריוך כי הלכתא כמותו בדינים:

[ט] אלדד ומידד, אמרו על פסוק וישארו שני אנשים במחנה, תרגום יונתן ואשתיירו תרין גוברין במשריתא, שמיה דחד אלדד, ושמיה דתניין מידד, בנוי דאליצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד ברת לוי, בזמן דפטרה עמרם [גברה] (יתה) ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה כו', וקשה איך עמרם חסידא הוא אחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש היאך החזיר גרושתו אחרי שהלכה והיתה לאיש אחר, ואין לומר דקודם מתן תורה הוה, והלא האבות שמרו התורה, עוד קשה הלא מעוברת היתה יוכבד ממשה רבינו ע"ה שלשה חדשים כשהחזירה עמרם ואיך ביני וביני נולדו אלדד ומידד, וגם בפרק קמא דחגיגה [ג' א'] הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא כו', ואשתכח דהוו גמירי כו', וסוד הענין אלו תרי אחין אלדד ומידד ולידתן היתה אז בדמעה מנשואין הנז', והם בסוד דמעת העשוקים מאחר דגט לא היה בלב שלם על כן נולדו אלמים, גם לסבה אחרת היו אלמים, כי פרשו נבואתן שלא ברשות, דלא כתיב לאמר, כי אין ראוי לאומרם לאחרים כשאין אומר לאמר, והקב"ה הראה להם נבואתם מתנבאי"ם, מש"ה ת"נוח נפ"שו ב"גן א"לקים י"הושע מ"כניס, והיו צריכין להעלם הנבואה עד שיאמר ויותן להם רשות לגלות, וזה כי יהושע קינא לרבו באומרו אדני משה כלאם כי פרסמו נבואתן, ולכן גם להיותם מהעשוקים כנזכר לעיל משגלו מה שלא הורשה להן, בחזרם עתה בעולם לקו בלשונם, אילולא תפילתו של רבי ונתרפאו ונחה עליהם רוח ה' בהיותם מלומדי מלחמה של תורה ומרפא לשון עץ חיים, וכדאמרינן ואשתכח דהוו גמירי כו', ונפשם יודעת מאד את ערכם כי רבה, הגם שהיה לשונם אסור לבם היה פתוח לרוחה כפתחו של אולם להמצא תמיד בשערים המצויינים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וגם שלא היה נחשב לעון לא לעמרם ולא ליוכבד ולא לאליצפן, כי גבהו דרכי ה' ומאתו יבאו דברים עתיקים, והענין איך חזרה עמרם הוא כמו שחזר ולקח דוד מיכל אחר שהיתה עם פלטיאל, כי כשנתן לה דוד גט מסר מודעא כי גט מוטעה היה, וליקוחי פלטיאל לאו ליקוחין היו, כן עמרם מסר מודעא כי מפני גזירת פרעה גרשה, ולכך חזר לקחתה מפני המודעא, וגם לאליצפן לא נחשב לעון על היות קודם מתן תורה ואחריהן גזרו על ביטול המודעא:

[י] ארונה ניצוץ מלכי צדק מלך שלם, מלכי צדק בירך לאברהם, ארונה בירך לדוד, זה מלך בירושלם, וזה היה גביר על מקום המקדש, והוא תיקן עפרון, שמכר מערת המכפלה, ואז היה קובץ וכילי, וכאן היה מתקן בנדיבות כנראה שם:

[יא] אשת און בן פלת, היא נתגלגלה במיכל בת שאול, היא הצילה את בעלה, וכן מיכל הציל את דוד:

יב] אונקלוס הגר עיבור של אליפז שלא רצה להרוג את יעקב במצות אביו, ולקח לו הזהב ועזב לו הגוף, ואמר אליפז מה אעשה לצווי של אבא, א"ל קח לך הכסף והזהב והנפש תן לי והעני חשוב כמת, וכן נתייעץ עם טיטוס כשבא להתגייר, וא"ל לך והצר להם היו צריה לראש, ולא שמע לו ונתגייר, והענין טיטוס הוא עשו, ורישיה דעשו בעטפיה דיצחק, כי מראש פרעות אויב הוא כמס עמדי:

[יג] אליעזר, ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה, אמרו רבותינו ז"ל שם האחד המיוחד שהיה לאליעזר, כשעלה משה לרקיע וקב"ה אמר הלכה משמיה דרבי אליעזר כו', ואמר הקב"ה עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי, והתפלל משה יהי רצון שיהיה מחלצי, ומשמע שרבי אליעזר נקרא אחד, והתפלל משה על רבי אליעזר כשיתפס יהיה ניצול, כמו שניצול הוא באותו זמן, וזהו שם האחד אליעזר, כי כמו שהיה אלהי אבי בעזרי כו', כך יהיה בעזרו:

[יד] אליצור בן שדיאור, הוא נתעבר ביוסף בן סימאי, וזה סוד הנזכר במסכת שבת פרק כל כתבי [קכ"א א'] מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי [בשיחין], ובאו אנשי גיסטרא של (מלך) ציפורי לכבות מפני (שאפרכוס) [שאפטרופוס] של מלך היה, ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו, לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין, ולאפרכוס שבהן חמשים (זהובים), וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך כו', והענין ידוע כי נחשון קידש שם שמים ונכנס עד חוטמו בנחשול של ים, וזה יוסף בן סימאי היה גלגולו, וירא כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וגם אליצור בן שדיאור נתעבר ביוסף הנזכר לעיל, ואליצור בן שדיאור היה מעדת קרח שחלק על השם, כדאמר אנשי שם, גבר עתה בבואו הוא ביוסף, ורצה לקדש שמו יתברך בשבת קודש, ואז הקריב עצמו וקידש שם שמים בגופו שקפץ לתוך הים, והשתא רצה לקדש שם שמים בממונו, כי רצה שישרוף ממונו לאהבת השי"ת בכל מאודו, כי יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכן לא חש עתה על ממונו, וכמו שנעשה לו נס לנחשון ובאו הנה הגשמים להציל ממונו, כי המטיר ה' עד שכיבו, וזה שרז"ל לא היה צריך לכך, ולכן בוודאי כוונתו לשם שמים לקדש שבת בממונו, וגם היה עכן, דחילל שבת בשביל להוטו אחר ממון, והשתא קידש לשבת בממונו, כי לא ידח ממנו נדח, והיום הזה יעכרך ואי אתה עכור לעולם הבא, ושייכות נחשון ועכן על כי אחים היו, אחד בן זרח, ואחד בן פרץ בני יהודה, וזה יוסף בן סימאי היה גואלם, לאחד תיקן נשמתא, ולאחד נפשא ורוחא, ומה שהמית יהושע את עכן, הוראת שעה היה, כי לא היו שם עדים והתראה:

טו] אביתר בן אחימלך הוא יואש מלך יהודה, הוא נותר מנב, והוא נותר מזרע דוד, דעתליהו הכריתה כל זרע המלוכה, וז"ש רבותינו ז"ל אלמלא [לא] נשתייר אביתר, לא נותר משונאי זרע דוד:

טז] אהוד בן גרא נתקן בבן חשמונאי שהרג לנקנור, ואותו נקנור היה עגלון מלך מואב, וזה אשר אמר דבר סתר לי אליך [המלך] ויאמר ה"ס, שם אדני גימטריא ה"ס, וזה הרג במקדש האויב נקנור, התפלל אל ה' שלא יתן אשמה על שהרגו במקדש, כי גם עגלון נתקדש במעט באומרו ה"ס, ובזכות זה יצאה ממנו רות המואביה:

[יז] אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוא מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו, וילך מנוח אחרי אשתו, והשתא אתא אבא חלקיה ורצה להראות כי מה שעשה אז עשה לכוונה ולמוטב, וזה דהלך אחרי אשתו עשה לכוונה כשבאו אליו החכמים בעד המטר בפרק סדר תענית [כ"ג א'], וגם הראה חסידות אשתו, כי ענניה באו וקדמו לענני דידיה, והיא היתה צללפונית,

[ המחבר: צללפונית היא זו שרואה מלאכים המכונים צל. ראו: במדבר רבה י, ה ]

דהמלאך קדם לבוא אצלה, מלבוא אל מנוח בעלה, ועוד זכות אחרת דאשתו של אבא חלקיה כי הוו הני בריוני בשבבותיה, הוא מצלי דלימותו, והיא מצלי דלהדרו [בתיובתא] ואהדרו:

[יח] אמתלאה בת כרנבו אשתו של תרח אמו של אברהם אבינו עליו השלום, נתקנה בהאשה עם שבעה בניה דהמיתם המלך כנזכר בדברי רבותינו ז"ל בגיטין פרק הנזיקין [נ"ז ב'], דאמרה התם בני לכי ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה נסיון ואני מעשה, וגם היא עלתה על הגג ומתה, וכמו שתרח נתקן באיוב על ידי יסורין, וכאן גם היא נתקנה על ידי יסורין אשר באו עליה, ויצתה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה, ושם נמרוד השליך אברהם בנה לכבשן האש ולא עשה רושם, וכאן עשה רושם לתיקונה על קידוש השם:

[יט] אחאב היה גברא דקא מצלי אחורי בי כנשתא במסכת ברכות, וא"ל אליהו כדו בר קיימת קמי מרך, כי חשב גם עתה שיש שתי רשויות, וזהו פירוש כדו בר שתי רשויות, עדיין אתה עומד במרדך, ואז היה רודף לאליהו, וכאן אליהו (שקל) [שלף] ספסרא כו':

[כ] אבשלום בא באדם נזיר הנזכר בנדרים פרק קמא [ט' ב'], תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר [טמא] אלא (פעם) אחד, [פעם אחת] בא אדם אחד [נזיר] מן הדרום (ונזיר היה), וראיתיו [שהוא] יפה עינים וטוב רואי כו', הוא תיקונו של אבשלום, שם היה שערו סבה כי נתגאה בשערו, והיה נזיר כדאיתא בנזיר, והבחור הלזה היה נזיר לגלחם לשמים, וכאן בשערות היה תיקונו בסוד שערות אדם הראשון:

כא] אבצן זה בעז, והיו לו שלשים בנים ושלשים בנות, וכלן מתו על שהיה קורא למנוח כודנא, עבדון בן הלל הפרעתוני, היו לו גם כן ארבעים בנים ושלשים בני בנים, הם היו רבה ורב חסדא, דתרוייהו צדיקי בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי:

כב] אבשלום ניצוץ מבן בת שבע, שנשארה הרה כששכב עמה בפעם הראשונה, ובא רוחו וניתוסף טומאה על טומאתו דאבשלום, ורדף אבשלום לאביו, ואבשלום בן מעכה יפת תואר גלגול נחש (בן) [מלך בני] עמון, ודרשינן סמוכים בן סורר ליפת תואר:

כג] אשת אכיש וכתו שנשתטו כד"א חסר משגעים אני, מעשה אבות יעשו בנים, אחת היתה בתו של מלך שנשתטתה במעשה דרבי עקיבא, כשלקח מעות מההיא מטרוניתא ונתן ערב הים במסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (נ' א', ברש"י ד"ה ומן מטרוניתא), והשניה בבת המלך במעשה דרבי שמעון בן יוחאי ובן תלמיון:

כד] אבימלך בן ירבעל בן פילגש הוא הורדוס, שבנה בית המקדש כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא [ד' א'], ואבימלך הרג כל אחיו, וגם הורדוס הרג בית חשמונאי, וגם כל תלמידי חכמים ונשאר שם בבא בן בוטא, ורמז יש בוטה כמדקרות חרב, כי ביותם נתקיימה קללתו, ובבא היה יותם ותיקונו של יותם דהתם, וכמו ששם אשה הרגתהו ותרץ [את] גלגלתו בפלח רכב מהמגדל, כך כאן היתה האי תינוקת הנזכר במעשה ההיא דסליקת לאיגרא ומתה, והיא נשארת לחשמונאי ועתה נפלה לארץ והוה כאלו ותרץ גלגלתו, והואיל ופרסמה דכל האומר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא ולבלתי ירים ראש:

[כה] רב אחא בר יעקב פרק קמא דקידשין [כ"ט ב'] שדריה לרב יעקב בריה קמיה דאביי, כי אתה חזייה דלא [הוה] מיחדדין שמעתיה, א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא (לגביה), שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו לא ליתיב [ליה] אינש (הכא) אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא, על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה, אמר להו למחר אי לא איתרחיש ניסא סכינתין, (אפי' ע"י בהמתן של צדיקים וכו'), והענין כי יש דברים בגו, אביי היה האיש הזקן דקבלה תחת צל קורתו, ורב אחא היה בעל הפילגש, והתנין היה הפילגש בגבעה, והואיל ובביתו אתרמי מלתא, לכן עתה בי רבנן דאביי הוה מזיק, להנקם ולהפרע מאת אשר עשו נבלה ההיא, והזיקה תלמידים הרבה בימים אלו, והם אנשי העיר דגבעה בגלגול אותן דעשו נבלה ההיא, ואביי הבין כל זה והוא לא היה יכול לתקן, הואיל והקלקול הראשון בביתו הוה, כי אנשי גבעה לא היו רוצים להכניס אורחים, דכתיב ואין איש מאסף אותם הביתה, ועתה בבא רב אחא דהוה בעל הפילגש בגבעה, אמר אביי אי לאו דאשפיז אותו לביתי אז לא אתרע מלתא, וכוונת האיש הלזה אז ברחוב נלין, ולכן אמר יבא בעל השור ויעמוד על שורו, והכריז לא ליתיב [ליה] אושפיזא, אפשר דהוא יש לו קורבה ושייכות בפילגשו, ויזיל וילין שם ויתרחיש לו ניסא, וכן הוה כל כריעה וכריעה גרש ונתר חד רישיה דתנינא וגרשו משם, וידוע דנפרעין מן הסבה כמו מן המסובב, כי עתה כלם נענשו ונתקנו, כי פחד גדול [היה] לרב אחא, וכמעט שנטה למות נפשו, ובהיותו תנינא דשבעה רישא, להורות על כמה אלפים ורבבות שנפלו מישראל בדבר ההיא, וכל הנהו תלמידים דאתזקו מינה, הן היו בגלגול דאותן שהתעללו בה כל הלילה, ושמור זה והבן:

כו] רב אחא בר מתנה הוא עתניאל, ואשתו עכסה, ולתיקון ההוא עניים היו:

[כז] אשת און, במדרש חזית מעשה באשה אחת בצידן (שהיתה נשואה כמה) [ששהתה עשר] שנים [עם בעלה] ולא ילדה, היא ניצוץ לאה, והיא תיקון אשת און, והיתה גם כן מיכל בת שאול:

[ליקוטים]:

[כח] אחז נתגלגל ביאשיהו המלך, ונהרג במלחמה כי לכפר על כל מעשה ועון שעשה בגלגול העבר, וכל רביעית דם נתחשב לו למיתה בפני עצמו, וזה סוד צדיק [הוא] ה' כי פיהו מריתי, שהצדיק דין על עצמו:

[כט] אחאב נתתקן בשני גאונים, רב אחאי גאון, ורבי אחאי משבחי, ובהם נתתקן אותיות א"ח מאחאב, כי יש בשמו של כל אחד ואחד אותיות א"ח, אך אותיות א"ב מאחאב נתתקן ברבי אברהם אלנע"י, באותיות א"ב דאברה"ם שהיה נפש דאחאב, הרי אותיות א"ח נתתקן בשני גאונים אלו, ואותיות א"ב באברהם הנזכר לעיל:

ל] אריסטוטלוס היה ניצוץ אבטליון, שלמד תלמידים שאינם מהוגנים ונעשים צדוקים, וכן אריסטוטלוס היה מבחינתם, לכן לבסוף חזר בתשובה, ונתגלגל באנטונינוס שלמד מרבינו הקדוש:

אות ב

א] ברק הוא נר אבי שאול, ברק בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו בא ואעשה פתילות ולך לבית המקדש, שבשבילם יהיה חלקך בין הכשרים, וזה היה גם כן כוונת נר, שהיה מדליק נרות במבואות האפילות כדי שיאירו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולפי שלא עסקו בתורה לא נר ולא ברק, כי עם הארץ היה, זכותם זאת עמד להם, וגם באו בהורדוס, שכבה נרו של עולם, על כן מאחר שלא עסקו בתורה אז מתחלה, הרג הורדוס כל החכמים, כי עבד עם הארץ היה ובן עם הארץ היה שונאי תלמידי חכמים, ונתקן על כי האירו שניהם בפעם הראשונה בנרות, נתעסק באורו של עולם, ובנה בנין הורדוס כדאמרינן מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין (יפה) [נאה] מימיו, כי היתה יותר יפה משל שלמה:

ב] בת שוע היא בת שבע, וידוע כי היתה אשת יהודה, הגם כי יהודה הוליד פרץ וזרח מתמר, וכמעשה דבת שבע בדוד, כן מעשה תמר ביהודה, כי דוד ניצוץ מיהודה, ומתוך שיותר ממה שהאיש רוצה לישא , אשה רוצה להנשא, כי כשם שתמר היא עשתה ההמצאה להוציא זרע מיהודה, כן בת שבע הואיל שבאתה מכחה, כי ראויה היתה לו מששת ימי בראשית, וגם ראויה היתה בת שוע להוציא מלכים ממנה, אלא דלא אסתייעא מלתא לגבי דידה מפני בניה ויצאו מתמר, על כן מזה הרגישה בת שבע כששלח דוד לקחת אותה, באותו הערב נטהרה מטומאתה, ולא מיחתה אותו בדבר כי היה לה לצעוק להשמיע קולה, כי במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ואפילו למלכות, רק מרצונה הטוב שדבר עמה, כי רצתה לעשות כמו שעשתה לו תמר, דאזלה לבנות המלכים, והיתה אומרת אל תדחיקוני שאני הרה מלכים ונביאים, כן עשתה היא, גם כי אמרה דרצתה שישבע לה המלך שהבן היוצא ממנה הוא ימלוך, כי ראתה מקרה:

ג] בת יפתח היא אשת חם, דמעוברת היתה בתיבה מזנות דסיחון אחי עוג, דאם לא כן איך ניצול מהמבול, דהא עוג רחב על התיבה, ולכן שימש חם בתיבה כדי לכסות על זנותה עם בני אלקים, ועתה בבואה בגלגול הזה לתיקונה עברו צרות רבות עליה, ולכן כדי לתקנה נתקרבה על ידי אביה, לדעת האומרים דנשחטה, והיא היתה ברתא דרבי חנינא בן תרדיון שאמרנו שהיה תיקון יפתח, וניצולה כי כבר נתקנה בתיקונה בשחיטתה, וכשנתנוה בקובה של זונות שמרה עצמה שלא לחטוא בזנות כאשר עשתה מקודם, והצילה רבי מאיר כשראה אותה כשירה, כי רבי מאיר נסה אותה אם היא כשירה, אם לאו, והשומר ההוא דעשה מה שרצה רבי מאיר שייכת היה [לו] בההיא תיקון עם בעלה הראשון:

[ד] בת שוע ותמר הם שתי נשים שנזכרים במלכים (ב' ו'), שתים נשים דהתנו לאכול היום בנה של אחת מהנה, והשנית לא רצתה לקיים את תנאה, והיו בסוד בת שוע ותמר, והם בסוד שתים נשים זונות דשלמה כנזכר לעיל, ובסוד אהלה ואהליבה, ובסוד חנה ופנינה, כי מה שפנינה קוברת חנה יולדת:

[ה] בלהה וזלפה אחיות בנות לבן, הם אבישג השונמית והשונמית, ואמרו רבותינו ז"ל כי אחיות הן, והאחת מסוד לאה, והאחת מסוד רחל, ויפות תואר מאוד ארבעתן, ואבישג היתה מתאוה לתשמיש דוד, כי אמרה (כד) חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט, והשונמית היתה מכרת בחסידות של אלישע, ואמרו ז"ל שלא ראתה קרי בסדין שלו ולא זבוב:

ו] בני צרויה יואב ואבישי ועשהאל, הם בני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף, ותמצא שמותם רמוזים צרויה בגימטריא קרח עם המלה, ולא הוזכר אביהם, כי עלו מן האדמה כאלו נולדו פעם אחרת בלי אשה, ובני אדמה היו, וצרויה כדאמרינן מן המצר קראתי יה, ועמדו בני', ולכן נהרגו שלשתן לתיקונם, כי גם [הם] היו בעצה עם אביהם, והנה לא יתמיד:

ז] בלק ובלעם הם שתים דובים, דכתיב ותצאנה שתים דבים מן היער, הם ב' כחות דבלק ובלעם, והיינו דאמרו בזכות מ"ב קרבנות דבלק נתבקעו מ"ב ילדים, והדויק שתים היא לנקבות, והל"ל שנים דבים, כי נתלבש בהון לילי"ת ואגרת בת מחלת:

ח] ברוריה גלגול בת שבע, והיתה מלמדת לשלמה ומזהירתו, היא ברוריה דהוי מקרי לתלמידים, ונתפתתה לתלמיד אחד, אותו התלמיד היה נפש אוריה בעלה הראשון, והיה בה שייכות מעט, והיא היתה סיבת מותו אז, ועתה הוא סיבת מיתתה, כי לכן באה לתיקונה:

[ט] בבא בן בוטא היה ניצוץ רבי מאיר, וזהו הנזכר בנדרים פרק רבי אליעזר [ס"ו ב'] ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, [נסיב איתתא], אמר לה בשילי לי תרי (טלופחין) [טלפי], בשילה ליה תרי [טלפחי], רתח עלה, למחר אמר [לה] בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא, [אמר לה זילי] אייתי לי תרי בוציני, [אזלת] ואייתי ליה תרי שרגי, אמר לה [זילי] תברי יתהון על [רישא] דבבא, הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, [אזלת] ותברת יתהון על רישיה, אמר לה מה הדין דעבדת, אמרה ליה כך ציוני בעלי, אמר (לה) את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך [שני] בנים כבבא בן בוטא, ורבי מאיר עשה גם כן דברים רבים כדאית במדרש רבה שפטים [פ"ה סט"ו] האיש ליצן, על שאשתו היתה שומע דרשתו של רבי מאיר, צוה לה שתלך ותרוק בפניו, והוא האיש דבבא בן בוטא, והיא האשה דהתם בגלגול, אלא דהתם עבדה לכתחילה, והכא דעבדה מפתיות הבעל הזאת, עכ"ז היתה כוונתו של רבי מאיר אז להטיל שלום, וירקה בפניו, וכן גם הכא, והאיש והאשה הזאת הם קרח ואתתיה, דליצנים היו והיו לצים על דברי משה ואהרן, וכן עובדיהם השתא בחייהם:

י] בנות דרב נחמן הם שתי בנות לוט, וז"ש במסכת גיטין פרק השולח [מ"ה א'] בנתיה דרב נחמן הוי בחשן קדרא בידייהו, קשיא [ליה] לרב עיליש כתיב אדם אחד מאלף מצאתי וגו' הא איכא בנתיה דרב נחמן, גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו [נמי] בהדייהו, יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, [אמר ליה] עיליש [ברח] עיליש ברח כו', והענין כי בנות רב נחמן הם שתי בנות לוט הנשארות בסדם, כמו שאמר הכתוב וידבר אל חתניו וגו' ויהי כמצחק, ובודאי כי בנותיו היו צוחקים ממנו, ונשארו מתאות המשגל והזמה שם בסדם בהפיכה, כן עתה מעשיהן של אלו, ורב עיליש הוא תיקון (בלע) [ברע] מלך סדם, והיו שבויים ביד המלכים וניצול בזכות אברהם דמתיל ליונה, וחבריו נטבעו ולא ניצולו, וכן גם כן רב עיליש דהוה תיקונו ניצול ואחרים לא ניצולו, והואיל והתחתן לאברהם עשה התעוררות ולכן נתקן עתה ברב עיליש:

יא] רבי בון [ברבי חייא] אמרו במדרש רבה קהלת [פ"ה] על פסוק מתוקה שנת העובד, כד דמך רבי בון [ברבי חייא] כו', מה עשה המלך נטלו בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות כו', רבי בון [ברבי חייא] הוא ירבעם, הנאמר בו אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן:

[ליקוטים]:

יב] בתיה בת פרעה היא גלגול חוה, ולפי שחוה היתה יציר כפיו של הקב"ה נקראת עתה בתיה לשון ב"ת י"ה, ולכן גם כן חמלה על בנה משה שהוא הבל ממש.

ולפי זה יתורץ המדרש רבה שמות (פ"כ ס"ד), וזה לשונו כתבתי בתורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, ואתה שלחת [את] האבות ובנים השלכת ליאור, (חייך) [אף אני משלח] אותך (אשליך) לים [ומאבד אותך, שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף, ואקח את בתך] ואוריש (את בתך הג"ע) [לה גן עדן], ומקשין העולם הלא אינם דומים להדדי והמשל אינו דומה לנמשל, פרעה השליך הבנים ליאור ושלח האבות, אם כן גם הכא מן הראוי לפורעו שהוא ילך בשלום ובתו תושלך לים, ואז היה דומה, אבל לפי הקדמה הזאת יתבאר, מאחר דבתיה היא חוה אם כל חי, נמצא דבתיה היתה אמו של פרעה, ובזה דומה להדדי, כמו הוא השליך הבנים לים, כך פרעה שהוא בן בתיה והוא גלגול קין כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה יושלך לים ובתיה תינצל: