ואמשיך בביאור שם "אל" שנחתם בסוף שם "ישמעאל"

שיש בדבר סודות עליונים ועל דרך המשל אסביר ואתרץ העניין:

ונמשיל המשל כגון במגילת אסתר בה ציווה אחשוורוש לאבד את כל היהודים וצו הריגה על פי חוקי המלכות דורש לחותמת מסויימת. ולפני שהמוציא להורג בא לקיים את צו ההריגה עליו לבחון באם מופיעה החותמת על הצו. שאם חסרה אין כל תוקף לצו ואם ישנה חותמת שכזאת דינא דמלכותא לברר אצל נותן הצו, אצל המלך באופן אישי באם הוא זה שחתם על הצו.

כך בענייננו שם אל מחייב את הכוחות האלוקים להביא את דבר הקיטרוג של הקליפה נגד עם ישראל מלפני המלך הקדוש בכבודו ובעצמו, שישראל אינם נתונים למלכות המלאכים/השליחים אלא אנו מצויים תחת מלכותו יתברך ובאשר כך כל קיטרוג בטרם יתפשט מצווה הקליפה בעצמה והיא להביא את הדבר לאישור בית דין של מעלה בו יושב המלך הקדוש כאב בית הדין.

זהו תפקיד שם אל שנא' בתהילים נה' : "ישמע-אל ויענם". קרי כאשר שומע ה' את תפילות ישראל תחת צריהם יענה לתפילת ישראל ויצילם מאוייביהם.

דניאל הנביא

והקשרו של דניאל הנביא באסתר, שנא': "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" - "אמר רב: "התך" זה דניאל"

בימי אחשורוש: שהרי בלשצר השליטו תלתא במלכותו, וכן דריוש המדי, שנאמר וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָא דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן (דניאל ו,ג) וכן כורש, שנאמר וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פרסיא פָּרְסָאָה (שם,כט) וכשמלך אחשורוש - חתכו מגדולתו.

בניין הס"א

אמרו חז"ל: "אין צור נבנה אלא מחורבנה של ירושלים".

וענייננו באלו המומרים והכופרים בתורת ה' חלילה ועוון זה גורם לחיזוקו של הס"מ.

אומר הזוה"ק פרשת "ויצא" : "וזה נוהג בדרך כלל ובדרך פרט בכל אדם ואדם. שבעת שעוזב את הקדושה ונדבק בס"א, כל השפע והמדרגות שהיה לו בשורשו בבניין הקדושה, עוברות לבניין מדרגות הס"א."

ולמזלינו אמרו חז"ל: "אין ירושלים נבנית אלא מחורבנה של צור" והכוונה לבעלי תשובה המחסירים מבניין הס"א ומחזקים את רגלי השכינה.

ותודות לאל עליון רבים בעלי התשובה כיום בעם הקדוש ומכאן נבנית ירושלים מחורבנה של צור. וירושלים היא השכינה הקדושה שבעלי התשובה בתפילותיהם והנהגתם החדשה בונים את איברי השכינה היא ירושלים שתשכון בבית מקדשנו ותפארתינו בביאת גואל צדק משיח צדקנו בב"א.

סוד שם הס"מ

ומכאן נבין כינויו של הס"מ הרשע ששמו יוצא מאותיות ש,מ,ע, ויוזכר כי האות ש' היא בהיגוי סין ומכאן נקרא את שם שמ"ע : ס'ם מ'וות ע'מלק.

ומצינו בספר שמואל טו' שנא': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי֙אֶת־אֲגַג֙מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר־הַמָּֽוֶת׃

ומצינו בספר דברי יששכר- ספר דבש לפיו הביא בשם הרב ר' הרח"ו זלה"ה, כי: אסתר היתה גלגול יעל והמן היה גלגול סיסרא,שנא': וצומו על"י יצא יע"ל.[ מכילת אס' ר, טז']

והמן נרמז בפסוק: המן העץ " [בראשית ג, יא] שנא':  וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ.

ושם המן הנו בבחינת "לחם" הקרוי בארמית נהמא שבו אותיות א. המן.

ועל שום מה נדמה הנחש ל- לחם? שהחטיא את חווה בסוד הלחם ועל כן נענש אדם בלחם שנא': "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), וכן ראה מלשון הברייתא (ברכות נח, א]

והנה המן האגגי מוזכר כבר בספר בראשית בראשית הבריאה כמי שהנו בחינת הנחש הקדמוני.

גם הפעם בעניין משתה אחשוורוש ניסה המן להכשיל את בני ישראל במאכלות אסורים.

ומכאן יובן כי עמלק הוא המן הרשע, הוא סיסרא, הוא פרעה, הוא הנחש הקדמוני ועל כן צווינו למחות את זכר עמלק.

שמות גלגולי הנחש הקדמוני:

נחש - ונקרא "נחש" על שום שעבר על ג' לאווין מהתורה:

חטא של ניאוף כנגד אות נ'

" לא תנאף" ומצינו זאת באות נ' של נחש נ' כנגד נ'יאוף. שנאף עם אשת איש עם חווה שהטיל בה זוהמתו.

חטא של חמדנות כנגד האות ח'

"לא תחמוד" ומצינו זאת באות ח' של נחש ח' כנגד ח'מדן" שחמד אורו ותפארת אדם הראשון.

חטא של שקר כנגד האות ש'

"לא תשקר" ומצינו זאת באות ש' של נחש ש' כנגד ש'קר ששיקר נחש לחווה להחטיאה.

עשיו - בשים לב שמו של עשיו נכתב פעמים חסר האות י' ומדוע כך? שהאות י' היא הניצוץ הקדוש שהיה בראשו של עשיו ובידוע כי חושים בן דן כרת ראשו של עשיו הרשע וראשו של עשו התגלגל למיטת יעקב ונקבר יחד עם יעקב מחמת הניצוץ הקדוש שהיה בראשו של עשיו ולכן חשש יעקב מעשיו שחשש להרגו ואז יפגע הניצוץ הקדוש ולא יצא מבלעו ולאחר פטירת יעקב יצא הניצוץ הקדוש מבלעו וחזר לקדושה בחלקו של יעקב אבינו.

ובהיעדר האות י' יקרא עשיו בשם עשו.

ע' של עשיו היא כנגד המילה: " עיקש" שנא' בתהילים יח' כז' "ְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" קרי עיקש הוא נחש שמתפתל.

ש' של עשו כנגד המילה: "שווא" שנא' בתהילים יב' ג' " שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ."

ו' של עשו כנגד המילה: "ויהי" היא לשון של "צער" שהוא מביא צער לישראל.

עמלק

עמלק :

ע' של המילה עמלק כנגד המילה "עורב" שמערב בין קודש לחול כגון ערוב של צמר ופשתן ועל כן הוא עורב וישראל יונה. וראו השוני בין עורב ליונה שהעורב פרח מתיבת נוח ואילו היונה שבה לנוח קרי היונה נאמנה ואילו העורב בוגדני וכן העורב הנו שחור ואילו היונה לבנה. והשחור מרמז לבגד עליון מטונף ואילו הלבן לבגד עליון של צדיקים שהנו לבן ובכאן אסביר כי הנשמה יורדת לעולם הזה לבנה והיצר הרע בבחינת לפתח חטאת רובץ להשחיר את הבגד הלבן ואם האדם מרשיע הוא עולה עם חלוק מטונף מעוונותיו וכך החלוק שחור מרוב הטינופת שצבר האדם בעולם הזה לעומת זאת הצדיק אינו מלכלך את הבגד ואפילו מלבין אותו והוא עולה עם " חלוקא דרבן" צח כשלג לעומת הרשע העולה עם גלימה שחורה משחור. [רח"ל]

מ' של עמלק כנגד המילה: "מר" כגון מים מרים שבס"א ישנה מרירות של סם המוות ובקדושה ישנה מתיקות בבחינת סם החיים.

ל' של עמלק כנגד המילה: "לץ" שנא' בתהילים א' א' "   וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב"

ק' של עמלק כנגד המילה " קול " בבחינת קול צורריך שנא' בתהילים מג' " אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד" וזה ירמז שהס"א משמיע קולו תמיד לקטרג על ישראל.

ועל כן נא': הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" כנגד הקטרוג של הס"א.

יצר הרע

עמלק: כינוי ל: "יצר הרע" . יצר הרע מצוי בלב כל אדם ועל האדם להילחם כל יום מחדש ביצר הרע זו מלחמה יום יומית ואין לה סוף.

שנא': כִּי אָדָם לְ עָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף [ איוב ה' ז'] אם כן על האדם להתמודד כנגד מה שמסמלים אותיות ע.מ.ל.ק.

ע'- כנגד ע' של ערווה

מ'- כנגד מ' של ממון.

ל'- כנגד ל' של לשון הרע.

ק'- כנגד ק' של קנאה.

והנה לא מצינו באמור לעיל מצוות עשה אלא רק מצוות לא תעשה.

שהאות ע' כנגד ערווה שמקורה בעשרת הדיברות בבחינת " לא תנאף".

והאות מ' של ממון בבחינת "לא תגנוב".

והאות ל' בבחינת "לא תרצח" שכן מי שדובר לשון הרע הריהו כשופך דמים.

והאות ק' בבחינת "לא תחמוד"

אם כן מצינו בעמלק ארבעה ציוויים מעשרת הדיברות.

הלאווין לעיל כוללים בתוכם את כל עשרת הדיברות ואולם זו הבנה עמוקה של פני הדברים ובשם עמלק נרמז יצר הרע דווקא לאנשים הפשוטים ועליהם לשים לנגד עינהם את אותיות שם עמלק במובן הפשוט והוא כך:

ע= ערווה.

מ=ממון.

ל=לשון

ק =קנאה.

ערווה: ערווה היא גילוי איבר פנימי של האדם שעל האדם להיות מכוסה תדיר באבריו המוצנעים. להיות מגודר מהערווה באמצעות לבוש ראוי. ולהיות נקי כל הזמן שהלכלוך מביא לידי הרהורים של זימה וניאוף רח"ל. ולעניין מקווה טהרה אסור לטבול ליד אדם אחר שאין בכך צניעות אלא פריצות של ממש וטבילה זו עוון ואין בה נקיות כלל וכלל . ואם מברך מוציא שם ה' לשווא ועליו נא' : וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה [ תהילים י' פס' ג'] וערווה מכונה פריצות ואסור לאיש ולאישה לנהוג בפריצות קרי לגלות את המוצנע כגון שלא לשמש באופן פרוץ, לא להתלבש באופן פרוץ, ולא להסתכל במעשי פריצות כגון תמונות של זימה וכו'.

ממון: ממון הוא תאוות החומר שעל האדם להימנע מלאהוב כסף וחומריות שבעפר הרומז לנחש שנא' "ונחש עפר לחמו" [ישעיה סה כה] והכוונה העמוקה שלחמו של הנחש הוא לשון הרע שדיבר בבוראו והעפר הוא כינו ללשון הרע.

"עפר" מה בינו לבין לשון הרע? שלשון הרע יוצא מהפה היא אות ה פ' שבמילה עפר ותרמז ללשון ממנה נחתך הדיבור ונותרו שתי אותיות המה: אותיות "רע" כגון פ' רע' + לשון הרע. וזהו העפר הוא לשון הרבע ומי שהנו דובר לשון הרע הוא כנחש הטמא ואומרים רבותינו שכל הטעמים הטובים בפיו של הנחש לא יהנה מהם אלא יחוש טעם של עפר והדבר נכון בפשט ולעומק האדם דובר לשון הרע כל המצוות שיעשה בעולםהזה לא יועילו לו לעולם הבא ותמיד יירש גיהנום.

והנה מצינו מצוות מילה ומצוות פריעה. ובידוע שהעורלה היא מחלקו של נחש הקדמוני ואנו מצווים להסירה בברית המילה וזו מצווה שנהוגה גם בבני ישמעל ובישראל קיימת מצווה נוספת והיא על הפריעה. ושורש פריעה "פרע" אותיות " עפר" שהפריעה באה לתקן את הרושם שללשון הרע שנדבקה באדם מכוח טומאת הנחש הקדמוני ולכן מילה מכונה " מילה" כגון "דיבור" דיבור לשון הרע שנדבק לאדם . ובידוע שאדם הראשון נברא מהול. ורק לאחר החטא נולדו בני האדם עם ערלה. וצדיקים גמורים נולדים ללא עורלה.

מהולים שנולדו בעולם.

[ מדרש תנחומא נח ה']

אדם הראשון נברא מהול.

המחבר: לא היה בו כל חטא קודם שנברא ונוצר טהור על ידי הקב"ה.

שת בנו של אדה"ר נולד מהול, שנא': " ויולד בדמותו כצלמו" .[ בראשית, ה. ]

המחבר: הוא כגון אביו ןממנו המשיך השורש הקדוש ולכן הוא כגון ראשון להיברא .

נח נולד מהול, שנא': "תמים היה בדורותיו". [ בראשית ו' ט']

המחבר: שאם לא היה נולד מהול מה היה אחרית יוצאי חלציו? שכן במובן מסוים הוא כגון אדם הראשון שממנו השתלשלו בני האדם.

יעקב נולד מהול, שנא':  " ויעקב איש תם" .[ בראשית, כה]

המחבר: מיעקב החלה שושלת בני ישראל.

יוסף נולד מהול, שנא': "אלה תולדות יעקב יוסף". ]בראשית, לז[שהיה דומה לאביו.

המחבר: ביוסף נשלמו השבטים והוא כיעקב.

משה נולד מהול, שנא':"ותרא אותו כי טוב הוא". [שמות, ב]

המחבר: משה היה אמור לעלות לשמים להוריד תורה וממנו התחיל עם ישראל לקיים תורה ומצוות.

איוב נולד מהול, שנא': "איש תם וישר. בדורותיו" [איוב, א[, ולא בדורות אחרים

ולפי גרסא אחרת יש להוסיף את עוד ט' מהולים, להלן:

שם אחיו של עבר [שם ועבר היו צדיקים והייתה להם ישיבה בה לימדו תורה]

חנוך מי שעלה לשמים.

דוד מלך ישראל

שמואל הנביא.

כלאב בן דוד

ירמיהו הנביא.

זרובבל

תרח אבי אברם

ישעיה הנביא.

להבדיל . בלעם הרשע נולד מהול ואולם הוא אינו בכלל הקדושה.

ובלעם הרשע היה בבחינת זה לעומת זה ברא אלהים שהיה מול משה. שינק בלעם מאחוריים דקדושה כפי שמצינו בספר מעשה חושב למקובל רפאל עמנואל חי ריקי זצ"ל [ הי"ד] מחבר ספר " משנת חסידים"

ומי שעתיד להיות משיח האחרון בדור הזה יוולד כמי שאינו מהול למנוע מיתר בני האדם לומר שהוא זכה בכתר תורה כי הוא נולד מהול. ולכן הוא יוולד ו/או נולד בלתי מהול למרות שמצד הדין היה עליו להיוולד כגון משה כמי שהנו מהול.

מצינו באבות דרבי נתן הוספות פרק ב'

" כשיצא איוב ממעי אמו יצא מהול. ולא איוב בלבד יצא מהול אלא אף אדה"ר נברא מהול שנ' ויברא אלהים את האדם בצלמו. אף שת נולד מהול שנ' ויולד בדמותו כצלמו. ואף נח יצא מהול שנ' נח איש צדיק תמים. ואף שם יצא מהול שנ' ומלכי צדק מלך שלם. ואף יעקב יצא מהול שנ' ויעקב איש תם. ואף יוסף יצא מהול שנ' ואלה תולדות יעקב יוסף והלא אינו ראוי לומר אלא תולדות יעקב ראובן. אלא שכשם שיעקב יצא מהול כך יוסף יצא מהול. אף משה יצא מהול שנ' ותרא אותו כי טוב הוא. אלא מה ראת אמו של משה שהוא נאה ומשובח מכל בני אדם אלא מלמד שראת אמו יצא כשהוא מהול. אף בלעם יצא מהול שנ' נאם שומע אמרי אל. אף שמואל יצא מהול שנ' והנער שמואל הולך וגדול. אף דוד יצא מהול שנ' מכתם לדוד. אף כלאב בן דוד יצא מהול שנ' חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. אף ירמיה יצא מהול שנ' בטרם אצרך וגו'. אף זרובבל יצא מהול שנ' ביום ההוא נאם יוי צבאות אקחך זרובבל...וגו' כל,,,המהולים,,,ט"ו.

ובמדרש תהלים מזמור ט: י"ג שנולדו מהולים, ואלו הן.

אדם הראשון

שת

חנוך

נח

שם

תרח

יעקב

יוסף

משה

שמואל

דוד

ישעיה

ירמיה.

נחש צפע

עמלק שווה בגימ' " צפע" ובידוע שהצפע הנו נחש ארסי והוא פתלתל כגון היצר הרע שהוא פתלתל ומרמה את האדם בכל מיני אופנים לחטוא.

עמלק שווה בגימ': "מר" .

ומר הנו כינוי למוות. שעמלק הוא סם המוות וכנגדו ישנו סם החיים . שהרשע זוכה לסם המוות והצדיק לסם החיים.

פרעה

ופרעה הוא שמו של נחש על שום מה שעשה בעניין עץ הדעת.

פרוש ראשון: פרעה יצא אותיות "העפר" קרי עונשו של נחש בשל החטאת אדם וחווה בגן עדן.

פ' כנגד פ'רי עץ הגן שנא' בבראשית ג' ג': " ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן--אמר אלוהים לא תאכלו ממנו, ולא תיגעו בו"

ר' כנגד ר'אש. שנא' בבראשית ג' טו':" הוא ישופך ראש" ,. שנחש קולל בקללה שהאדם יפחד ממנו ויחפוץ להרגו.

ע' כנגד ע'פר .- שנא' בבראשית ג' יד': "ועפר תאכל כל-ימי חייך". שנחש קולל בקללה שלא יהנה ממזונו. ונענש באכילת עפר כי הביא למוות על אדם שנא' בבראשית ג' יט': "כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב."

ה' כנגד ה'מן ה'עץ. -שנא' בבראשית ג' יג':  המן-העץ, אשר ציוויתיך לבלתי אכול-ממנו--אכלת". שנחש הסתייע בעץ להחטיא את חווה.

עוד. "המן העץ" הנה מצאנו כאן רמז להמן הרשע שפעל כנחש הקדמוני להחטיא את בני ישראל במשתה אחשוורוש ביין נסך ומאכלות אסורות.

סיסרא- סיסרא שמו כגון לחישת הנחש שיוצא מפי הנחש קול שנשמע : "סיס" "סיס" "סיס"

המן [ שם אמו של המן היה "אמתלאי בת עורבתי", עורב מלשון טומאה - [ בבא בתרא צא, א.] וזאת בניגוד לשמה של הצדקת אימו של אברהם אבינו ששמה היה "אמתלאי בת כרנבו"

ולדעתי נקראה בת "כרנבו" מלשון כגון "בת קודש" או "בת טוהר" " בת לובן" כגון בת אור זך" כגון " בת אור" . וכן בשם כרנבו אותיות "ברכנו" מלשון ברכה שהיא בת ברכת ה' כגון ברוכה או ברכה. ושם זה מעולה לבנות ישראל.

"כרנבו" היא בניגוד ל "עורבתי" עורבתי מלשון ערבוב, מלשון שחורתי, כגון בת חושך, היעדר ברכה, היעדר אור, היעדר קדושה.

אגג- יצא בגימ' ז' ועיבורו של נחש ז' שנים. ויש כאן סוד גדול שהיה מכשף גדול שיכול להתעבר בבני אדם החוטאים בחטא הגאווה

והנה בשם אגג ישנן אותיות גא קרי יכול להתעבר בגאים כגון אלו נבחרי ציבור שיש בהם גאווה וראו את ראש ממשלת ישראל דהיום כולו גאווה.

ראו: "אמר לו הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה זמן מתעבר ומוליד? אמר לו: לשבע שנים" [בכורות דך ח ע"ב ] וכיום אוששה גרסת בן חנניה באמצעות מחקר מדעי.

[ראה ב''החי והצומח של ארץ ישראל כרך 5 עמ' 30 לגבי הנחשים: ''במינים רבים של זוחלים קיימת אגירת-זרע אצל הנקבות, המאפשרת הפריה לאחר שחלפו חודשים, ואף שנים, מעת הזיווג וכו' ואצל הנקבה של אחד ממיני הזעמניים נמצא זרע בן שש שנים"]

ונקרא "המן" בלשון פרסי כגון "המה מן" ותרגומו: הכל שלי. שהנחש רוצה לבלוע הכל.

אדולף איכמן [על דעת המחבר] בשים לב "איכמן" יוצא בהיגוי "המן"

ומכאן נבין את דברי אגג העמלקי באומרו " סר מר-מוות". [ שמואל א'- טו' לב'] אגג הרשע אמר לשמואל הנביא כעת כבר לא יעזור לכם כלום אפילו שתהרגו אותי יהיה המשך לקיום שלי והוא אכן הופיע בגלגולים מאוחרים יותר ואסביר.

הנחש [ הס"מ] מתלבש בגופות הרשעים ואלו הרשעים בבחינת עמלק ואם היה שאול המלך הורג את אגג כמצוות הנביא הרי לא הייתה תקומה לנחש/ס"מ שכן ככל הנראה אגג היה גלגול נחש/ס"מ ולא עיבור הנחש קרי אם היו הורגים את אגג היו הורגים את הנחש/הס"מ ממש. ואולם מאחר ושאול לא הרג את אגג הצליח אגג בכשפיו להציל את הנחש שהיה בקרבו ועל זאת כעס שמואל הנביא וקרע את כנף שאול.

סוד שם המן

המחבר: המ"ן יצא ר"ת: ה'וא, מ'סוד, נ'חש

סוד שם עשיו

המחבר: עשיו יצא סופי תיבות: רע' , נחש', צפעוני', שמותיו'

עוד. יצא ר"ת:

ע'מלק

ש'עיר

י'דעוני

ו'צפעוני

סוד שם אגג מלך עמלק

המחבר: אגג יצא ר"ת: א'ני ג'לגול ג'מל

הכוונה שאמר: אני גלגול נחש שכן לפי רבותינו הנחש בטרם קולל הייתה דמותו כדמות מעין גמל

ראה: כפי שמצינו בפרקי דרבי אליעזר [יג] : וירד (סמאל) וראה כל הבריות שברא הקב"ה ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר (בראשית ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה, ודמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו... [ המחבר: התלבש בתוכו כגון עיבור]

ערום: בתוך אותיות "ערום" נמצא אותיות מ. "רוע" כגון הביטוי " מרוע ליבו" מכאן הנחש היה ערמומי ורע .

שישנו ערמומי והוא אינו בעל רוע ואילו הנחש היה גם ערמומי וגם בעל רוע. וזהו רוע גמור אותו רוע שעל ישראל מוטל התפקיד למגרו מהעולם.

אקדמת מילין - גמרא

רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתנורו של עכנאי ונפסקה הלכה : "לא בשמים היא" ויש לתמוה על כך. אלא מאי? אם יבוא פוסק הלכה ויקבע הלכה מדעתו מבלי לבאר את קביעתו, לא יהיה ניתן להסתמך על קביעתו והיא תהיה בבחינת " לא בשמים היא" ולכן הוגדרה מחלוקת חכמים באופן סמלי כתנור בו מתלבנים הלכות ועכנאי הוא הנחש הקדמוני העקום והפתלתל המעכב את ביאת הקץ באמצעות בלבול האדם בלבול ההלכה הנכונה. ובליבון ההלכה יש עניין גדול לקירוב הגאולה שהיא תגיע במועד ביעור הקליפות כנז' בספר מנחת יהודה ועוד..

בדור האחרון הכרנו את גדולי הדור כפוסקי הלכה כגון: הרבה מלובביץ' זצ"ל , הרב עובד- יה יוסף זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל וכאשר הנושא בדגל הפסיקה דהיום הוא האגרי"ל [ הרב שטינמן]

ןיבין הקורא הנעים והיקר שאם בחיבור זה הנני נדמה כמי שחולק על פסיקה מסויימת איני בא לחלוק על הפוסק בבחינת קורח ועדתו חלילה אלא בבחינת רבי אליעזר וחכמים כאשר אני מצדד דווקא בחכמים בבחינת "לא בשמים היא". דברי התורה המובאים מצידי בחיבור זה עניינם ותכליתם לשם שמים ולכן אין ולא יהיה להקפיד עלי אלא לנסות להבינם ומי שאינו מבין מוזמן לקבל הבהרה באמצעות המייל אותו אני אישית מתיר לעצמי לצורכי עבודה לימוד והסברה ומאידך גדולי הדור הדור כגון הרב שטינמן אוסרים על שימוש באינטרנט לשמור על טוהר עיני בני התורה ודעתי איננה כדעת פסיקה זו שכן השם ית' יצר את האינטרנט בבחינת " "לויתן זה יצרת לשחק בו" [ תהילים ק"ד כ"ו[ שה' ית' מעניק לאדם מתנות כגון האטום בו ניתן לשחק/להשתמש להפקת אנרגיה להחזיק את העולם ומאידך ניתן לעשות בו שימוש להרס העולם. באשר כך ניתן וחובה לעשות שימוש באינטרנט לצורך פרנסה וכו' ועל המשתמש לעשות שימוש בכלי זה בזהירות להימנע ממראות אסורים וככלל בידוע שניתן להסדיר את העניין באמצעות אפליקציות מתאימות שימנעו שוטטות במקומות אסורים [ הרמטית לא ניתן]

באמצעות האינטרנט, מגלה הרב משה יעקב היקר שליט"א מעשה מופלא בעניין סודות מערכת מערת המכפלה וללא היוטיוב/ האינטרנט כיצד היינו יכולים להעביר את העניין המופלא לעולם? ראה: https://www.youtube.com/watch?v=4eUR1MH9OIw

עוד. לדוגמה שיעורו של הרב יוחנן בוארון ז"ל על כך שעד דור המבול זוגתו של האדם הייתה באה עמו ברחם אחת. ראה: https://www.youtube.com/watch?v=NdXfPKpd2Bc&t=1393s

עוד. לדוגמא שיעורו המאלף של הרב מזכה הרבים הרב יצחק כהן שליט"א המלמד על קדושת חכמי טבריה ושמותיה השונים. . https://www.youtube.com/watch?v=4xLul7qGpPg

אם כן מצינו כאן שהנני חולק על פסיקת גדול הדור כביכול ואולם אין בכך מצידי חלילה מחלוקת קורח אלא מחלוקת לשם שמים בלבד ותכליתה מיצוי עבודת הבורא והשימוש בזכות הבחירה זכות המבדילה בין האדם למאלכי השרת זכות המבדילה בין האדם להבהמה. ומצינו בקהלת פרק ג' יט  שנא': ...וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"   ואני מפרש את המילה " הבל" לא רק כהבל הפה אלא המילה " הבל" היא זכות הבחירה של האדם המבדילה אותו מן המלאך ומן הבהמה.

"הבל" נוטריקון : ה'יא ב'חירה ל'אדם. ובידוע שהבל נהרג על ידי קין ומצאתי לפרש כך שהבל קרי זכות הבחירה לא ניתן לעשות בה שימוש בתקופת אדם הראשון ולכן היא נהרגה וניתן לעשות שימוש בזכות הבחירה רק בתקופת משה לאחר מתן תורה שבזכות לימוד התורה הקדושה יכול האדם לעמוד בפרץ ולעשות שימוש מושכל בזכות הבחירה ועל דרך המשל והנמשל בידוע שמשה הוא גלגול הבל ועל כן לאחר שמשה קיבל את התורה לא הייתה מיתה במשה כגון בהבל ומשה חי לנצח והוא מתעבר/מתנוצץ בחידושי אורייתא העולים בנשמת הצדיקים וכל מי שהוא צדיק כך מדרגת משה מתגלה בו כפי מדרגיתו וצדיק הדור הוא ממש כמשה. ומשיח צדקנו שהוא גדול הדור ומצוי בהסתר הוא משה בבחינת " שילה" שהוא בחינת "שי" היפך אותיות "יש"

ודע: "שילה" בחינת הסתר. כאשר הצדיק מצוי בעלמין דאתגליין הרי הוא בבחינת משה וכאשר הצדיק בבחינת עלמין דלא התגליין קרי בהסתר הרי הוא בבחינת " שילה"

ומצאתי רמז למידת ההסתר בשם שילה.

שם שילה מחולק לשנים: האחד "שי" והשני "לה". השם "שי" ירמז על מידת ההסתר שנא':  ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיון. בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלונָן"[ תהילים צ"א א'] והמילה " שי" תצא ר"ת ש'די י'תלונן. [ מקום מחבוא/הסתר]

המילה "לה" היא ל ה' קרי להשם ית'.

עוד. "שילה" יצא אותיות: "שי לה" קרי מתנה לו. שאותו צדיק מקבל את בחינת משה השלימה כמתנה לעתיד לבוא שמקבל את הנשמה לנשמה.

ואומר ר' חיים ויטאל: " מסירין למשיח בסוד ישמח משה במתנת חלקו, ולא קאמר שמח, אלא ישמח לעת״ל [ארבע מאות שקל כסף דף רמב]

והנה מצינו בתהילים סח יט: " עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים." ובידוע כי פסוק זה מדבר במשה רע"ה שעלה לשמים לקבל את התורה.

"לקחת מתנות באדם": ירמז שהוא יזכה להיות הגואל שבמילה אדם רמוזים הצדיקים הבאים א' אדם הראשון. ד' דוד המלך מ' משיח כי משיח לעתיד לבוא יגדל מאדם הראשון ומדוד המלך והוא יהיה משיח צדקנו. קרי לקחת את המתנה הכי גדולה באדם והיא להגיע למדריגת " משיח".

ונשאלת השאלה מדוע רמוזים כאן רק שני צדיקים אדם הראשון ודוד המלך וכי אין עוד צדיקים אלא התשובה לכך שישנו צדיק אחד עליון על כולם הוא שורש נשמת כל הצדיקים הכלולים מנשמתו והוא אדם הראשון ודוד המלך מוזכר כאן להבהיר את שלמות נשמת אדם הראשון שכידוע ימי אדם הראשון נחסרו ע' שנים אותם העניק לדוד המלך קרי אדם הראשון נשלם בנשמת דוד המלך ולכן מוזכר גם דוד המלך.

מכאן יובן שמעלה משיח יותר ממעלת אדם הראשון ולא בכדי הגאולה מכונה קץ הימין.

ימין היא השכינה. שנא': " ימין ה' עושה חיל".

קץ: נוטריקון ק'ן צ'יפור. ובידוע לפי הזוה"ק ישנו בגן עדן מקום עליון ומכוסה המכונה " קן ציפור" בו מצויה נשמת משיח צדקנו וזו נשמה עתיקת יומין שעתיד ה' להורידה בעיבור לשילה [ הוא האיש הזכאי בדורו לגאול את ישראל]

ומצינו בספרו של רבינו חיים ויטאל ארבע מאות שקל כסף [ דף רמא] קן ציפור הכוונה לק"ן בבחינת בינה, וציפור בבחינת חכמה ולעניננו הבינה היא קן לחכמה.

ואז כשנשמה עליונה זו המצויה בקן ציפור תרד כנשמה לנשמת שילה יקבל משיח את מדרגתו העליונה בבחינת " בני אתה אני היום ילדתיך" [ תהילים ב'] שהמילה "בני" מרמזת על מעלת קדושתו וכוחו של משיח צדקנו כשהוא מקבל את הנשמה לנשמה בבחינת קן ציפור.

וכותב מהרח"ו בספר ארבע מאות שקל כסף, דף רמא:

"המלך המשיח יהיה ודאי צדיק נולד מאיש ואשה, ויגדל בצדקתו עד קץ הימין, ויזכה במעשיו לנרנח"י ח׳ בחינות אלו של קדושה. ואז ביום ההוא של הקץ, תבוא נשמה של נשמה שלו, הנתונה בגן עדן, ותינתן לאיש הצדיק ההוא, ואז יזכה להיות גואל. והוא על דרך משה רבינו ע"ה, כי היה ילוד אשה, והגדיל מעט מעט עד שהשלים חלק נשמתו".

מצינו באוצרות החיים שער האורות זו"ן פרק ח'

משה יצא ר"ת: מ'שה, ש'ת, ה'בל. מכאן עולה עולה שהבל בנו של אדם הראשון נשלם בצדיק שת ובמשה רע"ה.

עוד. בעניין שת שנא': ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת. (שם ה ג[ . "בדמותו וצלמו" הכוונה כי שת נולד בדמותו כצלמו של אדם הראשון ונולד מהול כגון אדם הראשון.

עוד. מצינו בספר סתרי תורה אורח חיים א' "הבל" מלשון "אבל" שמת ללא זרע .

עוד. המחבר: הבל יצא גימ' ז"ל כגון זכרונו לברכה ששמו רימז על מותו וחוסר ממשותו בעולם הזה.

ומדוע נקרא שת ולא הבל ? כי שם הבל אין בו ממשות כגון הבל הפה הוא רק קול שאין בו ממשות אלא רק ניכר בחוש השמיעה לעומת זאת במילה " שת" ישנה ממשות כגון: דבר שהוא שתול יש בו תשתית, נעוץ בקרקע.

והמילה "שת" יצא ר"ת ש'ורש ת'ולדותי. קרי מ-"שת" החל שורשו הקדוש של אדם הראשון להשתרש בעולם ולא חלילה מקין.

עוד. שת מלשון " כל הקיים" שנא': תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. [ תהילים ח ז] נאמר שתה מלשון כל הקיים תחת רגליו, תחת שליטת האדם הצדיק.

מוהר"ן

רבי נחמן מברסלב אומר: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימ' כ"ד]

אומר מוהר"ן על רבי שמעון בר יוחאי, אותיות שמעון נוטריקון: עיר וקדיש, מן-שמיא נחית [ דניאל ד, י']

ומפרש רש"י :" עיר וקדיש" הכוונה למלאך שהנו ער לעולם וקדוש.

המחבר: ומצאתי בספר חנוך השני פירוש המילה עיר/עירים/עירין: הוא: יושב שמים או עליון והכוונה למלאך.

עוד. אומר מוהר"ן "רבי" נוטריקון "ראש בני ישראל".

ואען: "רבי" נוטריקון: ר'ב ב'ארץ י'שראל. "רב" נוטריקון ר'ב ב'בלי [ מחוץ לארץ ישראל]

שנא' עלית למרום שבית שבי [ תהלים סח, יט ] ובידוע ר"ת אותיות "שבי" יצא: שמעון בר יוחאי. ואותיות "שבית" יצא אותיות : " תשבי" רמז לאליהו הנביא הוא המבשר הוא מלאך הברית.

והנה מצאתי בתהילים יח כט: "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" ואותיות "נרי" יצא סופי תיבות של " שמעון בר יוחאי" ודיא לחכימא.

נר בארמית תרגמו בוצינא ורשבי אכן מכונה בזוהר הקדוש בשם "בוצינא"

עוד. "תשבי" הנו שמו של המבשר כשיבוא בשעה של תשובה .

והנה מצאתי ר "ת "תשבי" :יצא אותיות: יבוא בשעה של. תשובה.

ובשים לב שורש שם "תשבי" כגון שורש המילה "תשובה"

"תשבי" עם הכולל יצא כמניין " תשובה"

ואם לא יבוא בשעה של תשובה, יבוא כאליהו הנביא ולא בשם תשבי.

עוד. בשם "תשבי" ישנן אותיות " שבת" ותשובת ישראל תלויה בשמירת "שבת" ושבת היא בבחינת "שבת אחים גם יחד " קרי שלום בין בני ישראל שהשלום מעל הכל.

שנא': "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד." [ תהילים לג' א']

אם יהיה שלום בין בני ישראל ייחשב הדבר לתשובה ותשבי יבוא אלינו לבשר על ביאת גואל צדק. ובעוונות אין שלום בעם הקדוש הס"מ דואג לכך ועובד שעות נוספות לבלבל את בני ישראל ששכחו את שנאת הגויים כלפינו כגון השואה שאיימה לחסל את העם הקדוש כגון במעשה המן הרשע שם היו לנו למגן מרדכי היהודי ואסתר הצדקת.

ודעו. הפחד מפני הגויים מלכד את העם הקדוש כגון בשעת מלחמה ולכן תמיד יהיו לנו מלחמות ללכד אותנו בקשר של אחים ולעולם לא יהיה שלום בארץ בינינו לבין הגויים או הערבים בני ישמעל. שלום יתכן או ע"י חזרה בתשובה או שמירת השבת שזה קל מאוד ו/או על ידי איחוד ושלום בין בני ישראל שזה גם קל מאוד.

שמירת השבת: הכוונה שדי במצוות לא תעשה של שבת לשמור על איסורי יום שבת פשוט להימנע מכל מיני פעולות של חול כגון איסור הדלקת אש, וזה דבר קל ביותר. ומי שקשה לו שיקח כדור שינה בשבת. [ או ישתה יין מרדים] יישן ולא יחטא. שינה בשבת תענוג. ר"ת "שבת"

השער האמצעי

ישנה קושיא המובאת בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'. [בָּבָא מְצִיעָא הוא החלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה. פירוש השם בבא מציעא בארמית הוא "השער האמצעי", כאשר לפניה נמצאת בבא קמא - השער הראשון, ולאחריה בבא בתרא - השער האחרון.]

השאלה: שניים אוחזים בטלית ואחד מהם הקדישה , מה הדין?

התשובה: הדין שנקבע הוא כי המקדיש אינו רשאי להקדיש !

העניין: התלמוד אינו מסביר באופן מובהק מדוע כך נקבע הדין?

ראה:

ר' עקיבא איגר מגיע למסקנה, במסותא מטלטלים [ כגון גיגית] אינו יכול להקדישו אפילו אם יכול להוציאו בדיינים, ואפילו לא תקף אותה השני. והקשה מדוע כאן לא יוכל להקדישו, והרי אין כאן כל קניני גזילה במסותא, ויש לו ראיה שהיא שלו, ורק יש כאן אדם אחר שטוען לבעלות מבלי שתהיה לו ראיה לדבריו, ואם כן, מה מונע אותו להקדישו! ?

והחזון איש תירץ, שהחסרון הוא בכך שהשני יכול לתקפו ולהעלימו לפני שהוא יצליח להוציאו בדיינים, ודבר זה כשלעצמו עושה את המסותא המטלטלים לדבר שאינו ברשותו. אלא שעדיין יש לתמוה מהיכן למדנו דין זה, והרי בשני הכללים של רבי יוחנן ורב נחמן לא נרמז דין זה! ?

ולפי ביאורנו בגמרא [ המבוסס על לשון רש"י בד"ה "מקרקעי", שרב הונא בא לפשוט מדברי רב נחמן גם את הצד שאם אתה יכול להוציאו בדיינים הקדישו הקדש, והעמידה הגמרא את הצד הזה דוקא במסותא מקרקעי, שגזלה אחד מהם, וחל הקדשו משום שקרקע אינה נגזלת], הרי במסותא מטלטלים אם אכן לא גזל בידים, אלא רק היה דין ודברים ביניהם, ויש למקדיש ראיה שהיא שלו, גם רב הונא מודה שהוא יכול להקדישו, וכטענתו של רבי עקיבא איגר! ולא קשה קושייתו.

והאילת השחר [הרב יעקב הלוי פילבר ] תמה על תירוץ החזון איש, שלפיו החילוק בין מסותא מטלטלי ובין מסותא מקרקעי הוא רק בכך שמסותא מטלטלי יכול השני להבריחם ולהעלימם, ולפי זה תמוה מה שכתב רש"י, בד"ה מקרקעי "דכל היכא דאיתיה, ברשות מריה קיימא, דקרקע אינה נגזלת, ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה, הקדישו הקדש". כי לאיזה צורך אמר רש"י שהקרקע ברשות מריה קיימא כל היכא דאיתיה, והרי גם אם לא היתה הקרקע ברשות בעליה היה אפשר להקדישה משום שקרקע אי אפשר להעלימה.

המחבר:

ואען: רבי עקיבא איגר אינו בוחן את הקושיא כגון רש"י ומכאן גם החזון איש לא ענה על השאלה הנדרשת.

רש"י קובע את הכלל הנכון והוא שאין חשש במקרקעין שכן מקרקעין ניתן להשיבם במקרה של תקלה עם הנהנה ואולם בטלית יש חשש שההקדש יאבד או יכלה ואז עלול להיגרם מכשול עצום לנהנה.

קרי: לשיטתי המחלוקת כאן סובבת על נקודה משפטית אחת והיא בעיית הנהנה, בעייה שלא צויינה לא בגמרא ולא ע"י הרב איגר ולא ע"י החזון איש ורק רש"י ציין את בעיית הנהנה ואולם באופן עקיף.

ומכאן אתחיל בביאור הסוגיה

לכאורה אין כל הגיון בפסק הדין האוסר על אדם להקדיש את חלקו ואפילו לא על תנאי שכן לפי השכל הישר יש למקדיש זכות קניינית בחלקו ולכן הוא רשאי להקדישה לכל מי שליבו חפץ.

מכאן ברצוני לבאר במאמר זה מדוע נפסקה הלכה זו השוללת מראש את היכולת להקדיש שעה שאין לאדם זכות קניינית מלאה ובלעדית בחפץ שמצא יחד עם אדם אחר, הכל להלן:

מהי טלית:

טלית הכוונה ל- טובין שניתן להזיזם ממקום למקום [לא מגרש לא בית לא ספינה]

מהו הקדש.

הקדש הוא בכגון חפץ או רכוש שננדר בגינו כי הוא ישמש לצרכי קדושה והיום אנו מכירים מצווה זו בעיקר על ידי מי שמקדיש דירה ומצווה את הפירות לעניים תלמידי חכמים.

דא עקא, בימים דאז ההקדש כלל בתוכו 2 מצוות שונות במהותן האחת מצווה של צדקה לעני שהיא מצוות הקנייה [ נתינה במתנה] והשנייה מצווה של תרומה לקודש כגון בכהן.

המדובר בשתי מצוות עשה מדאורייתא

במצוות התרומה נא': וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  [ שמות כה' ב']

במצוות הצדקה נא': לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך... כי פתוח תפתח את ידך לו [ פרש' ראה טו', ז] [ שלא יקפוץ ידו קרי שהרשע מראה אצבעותיו כשאגרופו סגור כאילו וכל אצבעותיו שוות קרי כל העניים/האנשים בעיני שווים העני המרוד וגם הבינוני ואתן לכל אחד כפי שיקול דעתי אלא יתן כפי הוראות התורה.

היום לא קיים מוסד הכהונה ולא בית המקדש ועל כן אומד דעתנו סובר כי הקדש עניינו צדקה לעניים אולם דבר זה לא היה נכון לתקופת התנאים בהם עלו שאלות יקרות ערך שעסקו בברור הדין כגון במקרה תנורו של עכנאי וכגון במקרה זה.

במחשבה של ימינו אנו, ברור שלפי השכל הישר יש למקדיש זכות קניינית בחלקו ולכן הוא רשאי להקדישה לכל מי שליבו חפץ, אם כן מדוע נפסק הדין שלא ניתן להקדיש ?

התשובה לכך היא החשש מפני הצבת מכשול בפני הכהן או העני ויודגש כי על בית הדין חלה חובה למנוע מכשול שנא': לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה '. [ ויקרא יט, יד']

הכהן והעני במקרה דנן הם בבחינת עיוור וחרש וחלה חובה על בית הדין קרי על חכמים לקיים את הציווי: ויראת מאלהיך אני ה'. ולפסוק את הדין למנוע את הכשלת העני והכהן.

לבית הדין שני תפקידים האחד לחלק את המציאה והשני למנוע נזק מהנה.

הבעייתיות היכולה להתעורר במקרה של הקדש לכהן היא: אם יתחרט המקדיש מה יהיה בגורל ההקדש שכבר נאכל על ידי הכהן קרי האם רשאי המקדיש להתחרט על הקדשו ושאלה זו יש בה בכדי לעורר את השאלה היותר קשה והיא האם מדובר בהקדש טהור או טמא ? ובמקרה בו אכל הכהן את ההקדש האם ייענש הכהן? והאם הכהן מחויב בהשבה? [ לכהן אין כל רכוש מצידו הדבר עלול לפגוע בכל מעמד הכהונה]

לעניין הכהן - הדין הכללי:

הקדש לקודש/לכהן חייב להיות הקדש טהור שאינו בבחינת טמא.

הקדש טהור הוא הקדש שחייב להינתן מכל הלב ללא כל מחשבה פסולה הפוגמת במעשה הנתינה לקודש. [ שנא' וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: ]

אם ניתן ההקדש בכוונה שאיננה טהורה עולה בכאן השאלה האם מותר לכהן לעשות שימוש בהקדש שכזה אם לאו, שכן שמוש בהקדש טמא הדין מחייב את ענישת הכהן.

הכלל המחייב :

במצב מעין זה בו לא טרח ועמל המקדיש להשיג את ההקדש אלא מצא אותו אנו רואים בהקדש מעין זה כהקדש בסימן של ספק, שכן לפעמים יכול מוצא המציאה להקדיש את ההקדש רק בשביל להתנכל לחבירו או להראות בצביעות שהוא כביכול צדיק ואין לו כביכול עניין ברכוש וזה מעשה של הקדש שאינו טהור לקודש ומחמת הספק יש להחמיר ולא להקל.

לעניין שאלות בדבר ביטול ההקדש לאחר מעשה.

מה יהיה הדין אם לאחר מעשה ההקדש התחרט המקדיש , האם הוא רשאי לבטל את ההקדש ?

כן ובנוסף יכול להיות מקרה שמעשה ההקדש שכנע את המוצא השני גם להקדיש את חלקו ומכן עולה השאלה האם במקרה בו הניסיון של המקדיש הראשון לביטול ההקדש מצידו מפקיע באופן אוטומאטי את מעשה ההקדש השני ? או מעלה עילה למקדיש השני לבטל את הקדשו בטענה שהוא הלך אחרי המקדיש הראשון ?

האם ביטול ההקדש מקים חובת השבה על הנהנה?

מה עושים במקרה בו ההקדש נאכל על ידי הנהנה שאין לו אפשרות להשיב את ההקדש?

האם מתגבשת עילת תביעה נגד הנהנה הנ"ל?

האם ביטול ההקדש מטיל חובת השבה נגד הנהנה שעלול ליפול לחוב שהוא לא צפה ואינו אשם בו.

לנוכח השאלות הבלתי פתירות הנ"ל נפסק הדין ובצדק רב כי כל עוד אין למוצאי המציאה זכות קניינית מלאה במציאה אין לאיש מהם זכות ו/או יכולת להקדיש את חלקם.

לאור הנ"ל, הדין הראוי במקרה מעין זה שאוסרים על ההקדש בשלב של המחלוקת ואין לדעת המקדיש כל תוקף שהוא , בית הדין ידון בדבר השאלה הקניינית, מחלקים את המציאה לשניים בדרך של מכירה וכיוצא בזה, כל אחד מקבל את חלקו ושלום על ישראל.

ומי שעדיין רוצה להיות צדיק ולהקדיש נראה אותו כעת שעה שהוא בעל זכות קניינית מלאה והוא עומד לבד מול בית הדין ועדיין מקדיש ותבוא עליו הברכה.

לֹא תאכְלוּ עַל הַדָּם [ בבלי- ברכות י' ב']

מקור הפסוק: ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ו . שנא': "לא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ"

ההלכה קובעת כי אכילה לפני תפילת שחרית אסורה, ונחשבת כגאווה כלפי שמים. ברם, אכילה או שתיה מסיבות בריאות–מותרים, כי אין בכך צד של גאווה. וכן: "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים" [שו"ע,פ"ט,ד]. והכוונה למצב בו קשה להתרכז בתפילה בשל רעב או צמא, וכפי שקבע האדמו"ר ה"צמח צדק": מוטב לאכול בשביל להתפלל מלהתפלל בשביל לאכול..

המחבר: המושג בו נעשה שימוש במסכת ברכות הנו מושג קשה מאוד ונראה לי שכוונת הכתוב הייתה בדרך של רמז ובאשר כך נא' לא תאכלו על הדם לעניין איסור אכילה לפני תפילה.

והרמז הוא במילה: " הדם".

הדם יצא ר"ת: ה'וא, ד'בר, מ'אכל. והכוונה שעיקר האיסור להימנע מלעכב את התפילה שיכול ויתחיל לאכול וימשך אחרי אכילתו ואז יאחר את תפילתו ומכאן המדובר בגדר בלבד ולא באיסור של ממש ובאשר כך הרי אין בדבר איסור דאורייתא . וכוונתי רק על שתית קפה/תה ועוגיה וכו' טרם התפילה ולא יותר מכך. ואין בדברי חלילה השגה על חכמי ההלכה שכן כבר נקבע ב שו"ע,פ"ט,ד שהצמא והרעב בכלל חולים ומותרים בשתיה ואכילה. וכל עניין השתיה והטעימה של דבר מאכל הוא לצורך עבודת ה', שיש כאלה הזקוקים לכך להתחזק ומכאן עיקר האיסור לגרגרנים שלא ישבו לסעודת שלמה המלך טרם המליכו והודו למלך הקדוש.

תפילת נשים בשבת

עזרא הסופר תיקן את קריאת התורה בשבתות לכלל ציבור העם לרבות נשים והיום נשים צדקניות נשארות להתפלל גם מוסף ומנהג זה איני מסכים לו שכן תכלית ציווי לנשים הנו שמיעת קריאת התורה בלבד ואם תתפלל האישה שחרית של שבת במלואה ניחא כיוון שתפילה זו קודמת לקריאת התורה ואולם עם סיום קריאת התורה הדין הנכון לנשים להקדים לצאת מבית הכנסת מהטעמים הבאים:

א. אין ראוי לאישה להתפלל מוסף.

ב. מחמת צניעות. שכן ביציאה מבית הכנסת בערבוביא נשים עם גברים יש בדבר לבלבל את הגברים להביאם למחשבות זרות של ניאוף חלילה, יש בדבר חוסר צניעות וביטול כוח הקדושה חלילה.

ג. לערוך את שולחן השבת.

לפי הזוהר הקדוש [ זוהר חדש, א'. פרשת תולדות] תפילת מוסף כנגד קורבן מוסף המכוון לאושפיזין כנגד מידות חג"ת נהי"מ.

ואין מקום לנקבה שתתפלל בעניינים מעין אלו ותפילת הנקבה במוסף חוששני שעולה לכדי הזכרת שם ה' לשווא.

ג' מצוות חובה המיוחדות לנשים, ואלו הן:

נידה, הפרשת חלה, והדלקת נר שבת. ומצוות אלו מיוחדות לנשים שאין בגבר נידה ואין מנהג הגבר לאפות והגבר מקדים לבית הכנסת טרם מועד הדלקת הנר.

[ בבא מציעא לז א] 'יהא מונח עד שיבא אליהו'

אבקש במאמר זה להסביר את המושג " יהא מונח עד שיבוא אליהו".

ישנם ספיקות שנפסק בהם שאף אחד מהנידונים אינו מקבל את החפץ או הממון, ויהיה מונח עד שיבא אליהו

דוגמא: שנים שהפקידו אצל אחד, זה הפקיד מנה [מאה זוז] וזה הפקיד מאתים, ולאחר זמן שבאו ליטול את הפקדון כל אחד מהם טען שהוא הפקיד את המאתים, והנפקד אינו זוכר מי הפקיד את המאה ומי הפקיד את המאתים - נחלקו תנאים

דעת חכמים שכל אחד מהם מקבל מנה כי סכום זה ודאי הופקד על ידי כל אחד מהם

והמנה השלישי שעליו יש ספק יהא מונח עד שיבא אליהו

ודעת רבי יוסי היא שכל הכסף "יהה מונח עד שיבא אליהו"

ואני יסביר: במקרה שאחד מהמפקידים רמאי הדין הנכון כדעת רבי יוסי ומדוע כך?

הרמאי לא יסכים שממונו יישאר בידי בית הדין והוא לא יהנה ממנו בחייו ועל כן כעבור זמן הוא יבוא לבית הדין יעשה עצמו צדיק ויגיד לבית הדין שהוא מוותר על המאה שבמחלוקת[ המנה השלישית] לטובת חבירו כדי לקבל את הסכום האמיתי שהוא הפקיד.

זו שיטת רבי יוסי כגון במשפט שלמה.

אם כן מצינו במצב דלעיל " יהה מונח עד שיבוא אליהו" [ שימו לב לכינוי " אליהו" ולא לכינוי תשבי] אין הכוונה שנמתין לפסיקה לפי רוח הקודש כגון בקושיות שעליהם קבעו חכמים תיק"ו [ תשבי יתרץ קושיות ואבעיות] אלא על מצב רציונלי שנועד לייאש את הרמאי

[ תשבי הוא שמו של אליהו רק לעתיד לבוא קרי בזמן הגאולה והדבר נרמז בר"ת יבוא בעת של תשובה]

עוד. תיק"ו: מצינו בזוהר חדש- ספרא תנינא: הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת תֵּיק''וּ, מִצַּד אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בַּמֻּפְלָא מִמְּךְ אַל תִּדְרֹשׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תַּחֲקֹר. וּבִגְלָלוֹ פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה.

אולם בכאן מתעוררת שאלה קשה והיא מה יעשה בית הדין שעה ודווקא מי שאינו הרמאי זקוק מאוד לכספו והוא יוותר ראשון? האם אין בכך עושק כלפין?

והתשובה היא: שאין לו להלין אלא עצמו, בכך שלא הפקיד את כספו אצל מי שראוי לכך, ולא עשה שטר ולא עדים ומכאן אם ויתר אין זו בעיה של בית הדין שהוא ויתר על על המאה הנוספים וזהו דין של אמת לכאן או לכאן קרי גם כשהרמאי יוותר יצא דין אמת וגם כאשר הלא רמאי יוותר על המנה השלישית יצא דין של אמת.

לסיכום: המונח "יהה מונח עד שיבוא אליהו הנו מונח שנועד להמתין את הדין כגון בעניין מעין זה עד שיבוא אחד מבעלי הדין יוותר על חלקו ויצא הצדק לאור בדרך הטבע ולא באופן ניסי כגון במקרה של תיק"ו בו אנו מצפים לביאת הגואל צדק שכולו עניין ניסי ואיש אינו יודע עת הקץ וביאת גואל צדק בב"א

תיק"ו

מצינו ב- תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע, עמוד א מצב של תיק"ו בנוגע לשאלת לידת פטר שגר בהמה.

ןלמען האמת איני מבין מדוע נקבע כאן תיק"ו ואפרט.

ראה: "בעי רבא: כרכו בסיב, מהו? בטליתו מהו? בשליתו מהו? בשליתו? אורחיה הוא! אלא: בשליא אחרת, מהו? כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו? היכי דמי, אי דנפק דרך רישיה - פטרתיה! אלא, דנפק דרך מרגלותיו. בלעתהו חולדה והוציאתו, מהו? הוציאתו, הא אפיקתיה! אלא: בלעתו, והוציאתו, והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, מהו? הדביק שני רחמים, ויצא מזה ונכנס לזה, מהו? דידיה פטר, דלאו דידיה לא פטר, או דלמא דלאו דידיה נמי פטר? תיקו".

הסבר: בהמה שהמליטה בפעם הראשונה הוולד נחשב בכור ואסור על בעליו אלא הוא מוקדש לכהן בדרך של הקרבתו כקורבן והכהן אוכל מבשרו.חכמים דקדקו בפרטים רבים לברר באיזה מצב יחול על הוולד דין בכור, להלן:

מה דין עובר בכור שעטף אותו בכיסוי כל שהוא בעודו ברחם הבהמה והוציאו, כך שהכיסוי מהווה חציצה והפרדה בין העובר לדופני הרחם , האם יחול עליו דין בכור?

מה הדין כשחולדה בלעה אותו בעודו ברחם והוציאה אותו משם, האם יחול עליו דין בכור?

ומה הדין אם חולדה בלעה את הוולד בתוך הרחם הוציאתו ואחר כך שוב החזירה אותו לרחם הבהמה ויצא לאוויר העולם בהמלטה טבעית,

האם בזה שבפעם השנייה הייתה המלטה טבעית, יחשב בכור?

וכן מה הדין אם הרפתן הצמיד שני רחמים של פרות זו כנגד זו והמליטה האחת ישר לתוך רחמה של השנייה ואחר כך הפרה השנייה המליטתו "המלטה טבעית",

למען האמת עניין החולדה אינו הגיוני ונראה שלי שחכמינו מביאים את החולדה לתקוף שאלות אבסורדיות כגון בעניין הרפתן והעברה מרחם לרחם דבר שהוא בלתי הגיוני ושאינו אפשרי ממש כמו חולדה שתכנס לרחם ותבלע גדי הגדול ממנה פי כמה וכמה ועוד הגדי יצא חי הרי זה אבסורד.

ואתרץ: התלמוד מביא סדרה של שאלות בהם נעשתה התערב גורם אחר בלידת עובר הבהמה המכונה בתורה " פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה " [ שמות (יג,יא-טו ] לברר את הדין באם עדיין הוולד ייחשב לבכור הראוי לקרבן אם לאו.

לדעתי

התשובה לכך פשוטא מאוד והיא להבין מהו: " פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה ?

פֶּטֶר יצא ר"ת: פרי, טיפה, ראשונה. [ ועיקר הדין בזה הוא בעניין בכור אדם ולא בבהמה]

שֶׁגֶר יצא ר"ת: שלית, גדי, ראשונה

משמעות הנ"ל הוא שבכור בבהמה הוא הוולד המכונה גדי והיוצא עטוף בשליה הראשונה.

גדי הוא כינוי לכל וולד של בהמה טהורה מלשון מזל טוב . ומצינו ברש"י: "האומר גד גדי - התמזל מזלי"

בְּהֵמָה יצא ר"ת: בשר, היורד, מן, השמים [ ספר קהלת יעקב]

ומשמעות האמור לעיל במילה בהמה היא לציין את כשרות האם ממנה יצא הגדי קרי חובה שמקור הגדי יהיה מבהמה טהורה כגון מקור של בשר היורד מן השמים שהנו בשר טהור.

פועל יוצא: דרישת הכתוב היא שהגדי מחויב שיצא כדרכו ללא התערבות גורם זר בכדי להיחשב כבכור טהור שניתן להקדישו לכהן.

עסק התורה

ומצינו בצדיק היקר והקדוש רבי "ישראל בעל שם טוב" שהיה בקי בקבלה/בזוהר והן בגמרא וכו' שהאחד אינו סותר את השני אלא ההיפך מכך הוא הנכון. האחד משלים את השני בבחינת בעל ואישה השונים בחיצוניות ובפנימיות ואולם ביחד הנם מהווים שלמות.

ואיש בהיעדר אישה נקרא " פלג גופא" ועל זאת נא' בבראשית ב' יח' " ויאמר יהוה אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. " ועזר זה הוא כגון הזוהר הקדוש לימוד פנים התורה, טעמי המצוות לעבוד את ה' מתוך ידיעה.

אז: [ פס' כד'] ..." ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". ודבק הכוונה לדבקות בשכינה. שללא הזוהר לא תיתכן דבקות של ממש בה' שהזוהר כגון דבק שמחבר בין שני דברים.

עוד. בגין זאת נא' בפסוק כג' " וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי " שאסור לעשות חילוק בין לימוד הזוהר ללימוד הפשט כגון משניות, גמרא וכו .

עוד. למה מזכיר הכתוב עצם ובשר? אלא שהעצמות בפני עצמם אין בהם שימוש וכך נכון בבשר שללא העצם אין בבשר שימוש ורק ביחד הם יכולים להתקיים ולפעול.

עוד. העצמות [ הזוהר] מצויות בפנימיות ואילו הבשר בחיצוניות [ גמרא] והכיצד תיתכן החיצוניות ללא הפנימיות? כיצד יכול הבשר להלך ללא העצמות?

עוד. ועל זאת נא' "ונתתי לכם לב בשר" [ יחזקאל לו, כו] ואין בכאן פשיטא שימול את ערלת הלב ויעשהו בבחינת לב שאינו אבן . אלא שלעתיד לבוא בדור הזה, ה' יתן בלב ישראל לעסוק בלימוד הזוהר הקדוש והגאולה תלויה בלימוד הזוהר הקדוש ובספר " תיקונים חדשים" [רמח"ל] שהוא זוהר ממש.

השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם

וביום א' מר חשוון התשע"ז ישבנו ללמוד מסכת סוכה ודרש הרב שמעון רז הי"ו : [ נכדו של הרב בן ציון רז זצ"ל מבית כנסת מוסאיוף]

מצינו במסכת סוכה [פרק לא'] דף ה, א גמרא  ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר (תהילים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ולא ירדה שכינה למטה והכתיב (שמות יט) וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים. והכתיב (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים למעלה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה והכתיב (מלכים ב ב) ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה והכתיב (איוב כו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.

לכאורה תמוה דבר המדרש לפיו קיים חילוק של ממש בין השמים והארץ וכי משה לא זכה להגיע ממש לכיסא הכבוד וכי השכינה אינה שורה פחות מעשרה טפחים.

ועניתי לרב "רז" שאבאר לנו את העניין.

ונראה לי לבאר כך: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ומצינו בתנורו של עכנאי בו נקבעה הלכה הקובעת : " לא בשמים היא" קרי הלכה של חכמים קרי בית דין של מטה עוקרת את ההלכה האלוקית בדבר טמא או טהור שכן בני האדם אינם כמלאכי השרת ומכאן נבדל העולם העליון מהעולם התחתון קרי עולם התיקון בו מצויים בני האדם נבדל מהעולם העליון בו מצויות הנשמות ברובד העליון הגבוה מביניהם.

מכאן אמר ר' יוסי ובצדק השמים שמים לה' קרי ישנו חילוק של ממש בין הבנת תורתינו הקדושה בעולם העליון לבין הבנת התורה בעולם התחתון. ועד כאן הדברים קלים להבנה.

וממשיך ר' יוסי ואומר: " ולא ירדה שכינה למטה, [מעשרה טפחים] ואלו עשרה הטפחים אלו מעל מדריגות של טומאה קרי ה' לא יוריד את השכינה למטה מעשרה טפחים קרי לעמקי בור הקליפות שם ה' אינו מגלה אור שכינתו ודרוש זה נדרש דווקא במסכת סוכה שכן סוכה היא כנגד השכינה כגון: ס"ו - כ"ה שנא' כה אמר ה'. ובידוע כי השכינה מכונה "כה" והיא כנגד הסכך של הסוכה שהוא עיקר הסוכה וכנגד השכינה [ ענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר ] ואסור שגובה הסכך יהיה למטה מעשרה טפחים ממש כגון השכינה עצמה שאסור שתרד לבור הקליפות באופן בו תמיד היא תהיה עשרה טפחים מעל בור הקליפות לשמור על מרחק מסויים מהטומאה.

עוד. סוכ"ה יצא בגימ' מניין "האלהים" ובידוע ששם זה כנגד השכינה.

ומכאן נפנה למדרש בעניינו של משה בו אמר ר' יוסי: "ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה" קרי נמצא משה רחוק עשרה טפחים מכסא הכבוד. כאילו והדבר הנו לגנאי של משה. ואולם נראה לי לפרש: כי אכן השמים שמים לה' קרי בן אדם אינו יכול להתקיים במחיצת כסא הכבוד ולאחר מכן לרדת לארץ ולכן הורחק משה מכסא הכבוד לשמור עליו שגופו הפיזי לא ימות שנא' : " ויאמר, לא תוכל לראות את-פניי:  כי לא-יראני האדם, וחי. " [ שמות לג' כ'].ומשה נדרש שגופו ישמר על מנת שיקבל את התורה הקדושה ויביא אותה לישראל ואסור היה שמשה ימות.

והוסיף ר' יוסי והשווה בין משה לאליהו באמרו : " ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה" והנה מצינו באליהו שאף הוא נדרש לעלות השמימה להיות מלאך הברית והוא נדרש לרדת לפעמים לעולם התחתון הזה לעזור לעם ישראל ולכן גם בו נדרש המאמר קרי לא תיתכן מציאות בו אדם יוכל להתקרב ממש לכסא הכבוד ויוכל לאחר מכן לרדת לעולם התחתון הזה .

ואסביר: מי שנוגע ממש בכיסא הכבוד הוא נדבק בשכינה ממש והוא הופך להיות חלק מהשכינה ולכן הוא אינו יכול לחזור ולרדת לעולם התחתון שכן הוא חלק מהשכינה והרי אסור שהשכינה תרד לבור הקליפות ואם אדם זה יורד למטה הרי הוא מוריד גם את השכינה עמו לבור הקליפות ולכן חייב להיות ריחוק מעין זה בצדיקים אשר אמורים לעלות לעולם העליון ולרדת לעולם התחתון לצורך שליחות כגון במשה ואליהו והנה לא מצינו הדבר בצדיקים אחרים אלא רק במשה ואליהו שהנם שליחים נאמנים למקום והיה עליהם לעלות ולרדת. ובכך יובנו פני הדברים. ובא לציון גואל.

ומכאן נבין את מצוות כיסוי הראש. ראשו של האדם מחובר באמצעות רגליו לרצפה ומכאן ישנה השקה בין הטומאה לבין ראשו של האדם ובכדי להימנע מלהשיק את השכינה לטומאה ולהותירה בגובה של עשרה טפחים יש לחבוש כיסוי הראש בכדי שיהווה חציצה בין השכינה לרצפה.

ואלו האומרים אני דתי, רק אני הולך בלי כיפה וכו'...הרי הם חלילה כפוגמים בשכינה.

ומכאן ניתן להתיר בנשים פיאה לכיסוי ראשן, שכן פיאה איננה חלק מגוף האישה ובאשר כך הפיאה נחשבת למעין לבוש.

ובעניין דנן נמצא בנשים כי, כיסוי הראש לא נועד לצניעות פשיטא אלא למנוע השקה בין השכינה לרצפה. אולם יש כאלה הנמנעות מפיאה ומקפידות בכיסוי ראש עשוי בד ותבוא עליהם הברכה שכן יפה צניעות לבנות ישראל.

מדוע רווקה פטורה מכיסוי ראש?

ואען: אישה שאיננה מחוברת לזכר אינה מחוייבת במצווה זו שכן שורש החטא בזכר בבחינת החטא הקדמון ולכן כפלג גופא האישה פטורה מכיסוי ראש ואולם כשהיא אשת איש ומחוברת לזכר חלה עליה חובת כיסוי הראש מה שאין כך ברווקות ולרווקה אסור לשים כיסוי ראש בבחינת " בל תוסף".

ומכאן יובן המדרש ב- דף יא,א משנה:  " הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו"

פירוש: שאין לבצע השקה בין הרצפה לסכך באמצעות צמח מטפס או עץ או שיח מחשש שהדבר פוסל את הסוכה מחשש להשקה בין הרצפה לסוכה ויש לחשוש בדבר שכן על הסכך להיות נפרד מכל חיבור של קבע לארץ.

ומכאן עולה קושיא והיא בסוכת נצח קרי פרגולה המחוברת חיבור של קבע לרצפה האם מותרת הפרגולה או פוסלת את הסוכה? ונראה לי כי הפרגולה פוסלת את הסוכה שכן היא מחוברת חיבור של קבע לרצפה כל השנה.

ומכאן עולה קושיא נוספת והיא בסוכה שהכינו אותה לפני צאת יום כיפור האם כשרה או פסולה ומכאן נבין שסוכה מעין זו אינה כשרה שכן היא כמי שמחוברת לארץ ולא כגון סוכה שנבנתה ממש בצמידות לחג. ומכאן נראה לי שמצוות הסוכה תתחיל בצאת יום הכיפורים ואת הסכך יש להניח ממש ביום החג ולא לפני כן קרי יש להתחיל את המלאכה במוצאי יום הכיפור ואולם יש להשלים את מלאכת הסוכה ממש בערב חג הסוכות.

ומכאן נניח כי ניתן לעשות שימוש בקורות הסוכה גם לשנה הבאה כגון בסוכת נחלים.

עוד קושיה, והיא בסכך של קבע האם הנו מותר או אסור? ואם מותר האם ניתן להתירו גם לשנה הבאה? ונראה לי לאסור שאין לעשות שימוש בסכך נצח או בסכך רגיל פעם נוספת.

ואסביר: מדובר במצווה חוזרת ונשנית בכל שנה ומכאן יש להראות חידוש בכל שנה והחידוש הוא בסכך טרי ורענן שנקטף לשם מצוות סוכה ומכאן הדין הוא כל שנה לומר שהחיינו ולא ניתן לומר שהחיינו בדבר ישן שכן כבר ברכנו עליו ברכת שהחיינו ולא ניתן לברך על אותו הדבר ברכת שהחיינו.

וככלל ישנה שאלה בסכך של קבע האם הנו מותר לשימוש? ונראה לי לפסול .

ציוותה תורה: "חג הסכת תעשה לך" דברים טז יג ודרשו חז"ל "תעשה ולא מן העשוי" סוכה יא ב.

מלכתחילה יש להדר במצווה זו שהסכך יהיה עשוי מענפי עצים טריים שנקטפו לשם מצוות סוכה על ידי האדם בעצמו בעשר אצבעותיו. והידור הסכך הוא דווקה מעץ התמר שנא' : צדיק כתמר יפרח" [ תהילים צב יג']

קדושת הסכך: מאחר ובסכך ישנה קדושה אסור לגלות זילות בסכך והמנהג הוא לשמור את הסכך לדבר מצווה כגון מצוות ביעור חמץ, הגעלת כלים, וכו'.

כיסוי נשים בסדין ורעלה

ומאחר ודנו לעיל בעניין כיסוי ראש בנשים בדרך של פיאה נוכרית מצאתי לנכון לדון לעניין היתר ואיסור בכיסוי נשים בסדין ורעלה. ביום 25/11/16 למניינם שמעתי באינטרנט דרשה מאלפת מפי הרב יובל עובדיה נ"י לעניין צניעות בנשים ובו אמר הרב כי עניין הסדין והרעלה השחורים שנשים מסויימות נוהגות כיום להניח על גופן אין לו התנגדות באם הלבוש הזה מונח ברצון הלב ומחת צניעות אמת. https://www.youtube.com/watch?v=PftEcHYkH8g נשים אלו מוכרות בכינוי "אימא טאליבן"

ואען: לדעתי יש לשקול לשלילה מתן היתר למנהג מעין זה משום מעשי גויים, שכן זהו מנהג הבדואיות, מנהג האיסלם באיראן , ויותר גרוע מכך זהו מנהגן של נזירות הכנסיה הנוצרית ומשום זאת סבורני שיש לאסור ולהחרים כליל מנהג זה מחמת האיסור להידמות לגויים ודתם שהיא דת שקר כזב ומרמה והנם צוררי ישראל.

ומכאן כל מי שנוהגת ללכת בסדין ורעלה דינה דין של שוטה/משוגעת על כל המשתמע מכך.

, הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".[תהילים קי"ד]

המחבר: מצינו לעיל שני סוגי אבנים האחד " צור" , השני: " חלמיש" .ור"ת שלהם יצא: "צח" ובזאת יובן הפסוק משיר השירים : " דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" [ שיר השירים ה' י'] דודי הוא כינוי להקב"ה שעל האדם להגיע אליו בדרך של "צח" ואם האדם לא פועל בדרך של צח . אז: " ואדום". שהיא מידת הדין שמקפדת על האדם.

כן ובנוסף, נעמוד על השוני בין מים למים שיש לנו מים של "אגם" ומים של "מעין".

האגם הנו מקום היקוות המים העליונים הבאים מלמעלה למטה, כגון מי גשמים שמגיעים ממקום גבוה ונאספים במקום הכי נמוך בבחינת מי שהנו הכי נמוך, קרי מי שהו אדם ענו כשפל בפני עצמו, הזוכה שהתורה היורדת מלמעלה למטה תאסף לתוכו כגון משה רבינו ע"ה שהיה ענו מכל האדם.

"המעין" הנו הפוך לאגם שהמעין הנו מקום היקוות המים התחתונים הבאים מלמטה למעלה שכן נביעת המעין הנו תוצאה של מים היוצאים מעומק האדמה כלפי מעלה. ודיא לחכימא.

אומר הזוהר הקדוש: אמר רב אבא..." והקב"ה נתעורר בצור הזה, שהוא דין, להשפיע מים, שהוא חסד, שהרי אין זה ראוי לצאת אלא מחסד. וזה הוא אות ונס של הקב"ה, שצור שהוא דין השפיע חסדים. ועל זה שבח דוד ואמר, ההפכי הצור אגם מים וגו'. ומשמע ההפכי, שהפך אותו מדין לחסד"....[ ראה: זוהר פירוש הסולם בשלח - מאמר צור וסלע תל']

המחבר: "בצאת ישראל ממצרים"

וזהו מזמור שנקרא על העבר והן על העתיד לבוא. שגלות מצרים נמשלה לאבן " צור" וגלות הזאת האחרונה נמשלת לאבן " חלמיש"

שביציאת מצרים נא' בישראל:" הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם"

ולעתיד לבוא יאמר: " חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".

בגאולת מצרים נמשל ליבם של ישראל לאבן מסוג " צור"

בגלות הזאת נמשל הלב לאבן מסוג "חלמיש"

אבן "צור" היא יותר רכה מאבן החלמיש שהיא אבן קשה מאוד, ובדור הזה האחרון ממש בדורו של משיח נמצא קשיות הלב , וקושי הגלות, ביתר שאת כגון אבן "חלמיש". ובשם " חלמיש" מצויות אותיות " משיח".

והנה בגאולה הראשונה גאל אותנו "צור ישראל" [ הקב"ה] ובגאולה הזאת יגאל אותנו " חלמיש" הוא משיח גואל צדק.

עוד. אם כן שמו של משיח הנו "חלמיש" ושם זה מרמז על חמש משמותיו של משיח ומלמד על מהותו של " משיח" ,

ראו מלמעלה למטה:

ח' = "חיים" שמו. שנא': " חיים שאל ממך". כינוייו: חכם, חסיד, חנון, חביב, חן, חס,

חוקר, חריף, חי. חוויא [ נחש בארמית]

ל' = "לויתן" שמו. שהוא מכונה: " הדג הגדול". כינוייו: למדן, לב, לבנון,

מ' = "מלך" שמו. שהוא: " מלכא משיחא". כינוייו: משכיל, מיטיב, מברך, מבין, מורה,

מושל, מזכה, מוחל, מתיר, מלמד, מאיר, מקרב, מטהר.מליץ. מציל,

י' = "ינון" שמו. שנא': " ינון שמו". "יהודה" שמו. "ישראל" שמו. "יעקב" שמו.

כינוייו: ישראלי [ שנולד בארץ ישראל] ] , ידין, יאיר, יברך, יתיר, יפרש, יציל, יחיה,

יזמר, יכרית,

ילבין, ילמד, יצרף, ילבן, יושיע, יקרב, ימית, ישלם, יברך, ייחד יחודים.

ש' = "שילה" שמו.שנא': עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה

,". עוד, שמו: "שמשון". כינוייו: שר. [ כגון: זמר],

שופט, שנון, שריר [ כגון קיים] , שקדן, שקול, שואל, שלם, שלום.

"משיח" = מ' כנגד "מושפל" ש' כנגד " שבור" י' כנגד "יבש" ח' כנגד " חרב" [ מלשון נהר שהוא חרב ואין בו מים] ואם תשאל מה ההבדל ביו יבש לבין חרב הרי שניהם מסמלים היעדר מים.

והתשובה היא שחרב הוא רק בעונה מסויימת כגון בקיץ, ואילו יבש הוא שאין מצוים בו מים כל הזמן.

והנה מצינו חלילה במשיח צדקנו את כל הקללות שבתורה ומצינו כי נשמת משיח מורכבת מנשמת אדם הראשון ומשיח צריך לתקן תיקון האחרון של אדם הראשון וזהו תיקונם של כלל נשמות ישראל שהם בבחינת ערב רב, אלו נשמות יבשות , חרבות, מושפלות קרי תחתונות, שבורות .

ואלו הנשמות בבחינתם ארבעה, כגון:

מושפלות: אלו נשמות המצויות בעומק בור הקליפות.

שבורות: אלו נשמות שבורות שהן נשמות שאינן שלמות שיש לתקנן.

יבשות: אלו נשמות יבשות שאין בהם את הניצוץ הקדוש

חרבות: אלו נשמות שמפעם לפעם יש בהן הארה רוחנית.

ולמה נקראו " ערב רב" מלשון ערב קרי חושך רב חושך גדול.

ועליהם נאמר: " ורב יעבוד צעיר" הרי פסוק זה תמוה בהחלט שכן רב מלשון גדולה וכיצד מי שבגדולה יעבוד צעיר שהוא בקטנות ?

והפירוש הוא: שהערב רב יעבדו בסופו של יום את ה' קרי ישובו בתשובה ועבודת ה' מכונה כאן "צעיר" שהוא בחינה של צער " כגון "עצב " שנא': "  בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים ( בראשית ג, טז].

" עני ורוכב על חמור " (זכריה ט) ונאמר במשיח "עני" , כיוון שמשיח עני מ- שס"ע מצוות עשה .

ונא' במשיח ורוכב על "חמור" . שאותיות חמור חסר ו' אלו רמ"ח מצוות לא תעשה אותם כן מקיים משיח.

ולמה נכתב כאן חמור עם האות ו'? הרי יכל הכתוב לכתוב חמור כמניין רמ"ח חסר האות ו'.

אלא הוסיף הכתוב את האות ו' לציין שמשיח מקיים את מצוות העשה רק בשורש באמצעות מצוות " וְאָהַבְתָּ" אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. [ דברים ו' ה'] ואהבת את ה' היא שורש מצוות העשה.

ובידוע: "עני חשוב כמת" והמת פטור מהמצוות. אולם העני אינו פטור ממצוות "לא תעשה" שאם עובר בהם הרי הוא כיוצא מכלל ישראל חלילה.

מכאן, מה שמייחד את משיח מכל, היא מצוות אהבת ה' ואהבת ה' היא האמונה בה'.

שמשיח למרות ניסיונות קשים שיהיה עליו לעבור ישאר איתן באמונתו בה' ית'.

ודעו שאין למעלה ממידת האמונה בה' והיא עיקר ותכלית עבודת היהודי.

ודעו כי ישנן אין סוף מדרגות של אמונה בה' ואמונת משיח היא האמונה הכי גבוהה בה' ית'.

ואסביר: כל אדם המקבל עונש או סבל בעולם הזה הרי מקבלו בגין עוונותיו מגלגול קודם או בגין עוון בגלגול בהווה.

משיח סובל ונענש לא בעוונו אלא בעוון הזולת שנא' " ויתן רשעים קברו" [ שם, ט[ ומאוד לא קל לנשמה לקבל סבל בגלל הזולת ובכל זאת לדבוק בה'. זו מידה למעלה ממידת אנוש, מידה בה אוחז משיח המצוי בגוף של אדם והיא המידה המעולה מכל, שאין בו כל טרוניה חלילה נגד ה' ית'.

עוד. " עני" שמשיח יבוא בדור שיהיה עני מצדיקי אמת ומה שישלוט בדורו יהיה החומר אותיות חמו"ר. ואלו המכונים רבנים בדורו יהיו רודפי חומר ולבנים קרי רודפי כסף ונדל"ן ולא רודפי חסד ואמת.

"אהי"ה אשר אהי"ה" בשם זה גאל משה את בני ישראל ממצרים

ואומר החיי עולם הבא [ הרב אברהם אבולעפיה " אברהם הרואה" ] וכן שם העצם הזה לא נזכר בתורה כי אם בג' מקומות והם על עניין הגאולה לבד. והם "אהי"ה אשר אהי"ה" וגם "אהי"ה שלחני אליכם" ולא יותר. אבל לא זכרו שום נביא וגם אינו בכתובים כי השם חידשו למשה. וכן אנחנו מקובלים מפי השם ומפי משה כי המשיח יחדש לו השם, שם חדש שבו יגאל את ישראל. שנאמר "וקרא לך שם חדש אשר מפי יהוה יקבנו" [ישעיה סב' ב]