צדיקים על הגאולה

אמר רבי "מנדל" [ רבי מנחם מנדל מקוצק ואיני כותב זצ"ל שכן מבחינתי הם חיים] משלושת העמודים שעליהם עומד העולם תורה, עבודה, וגמילות חסידים יתמעטו לעת קץ שני הראשונים וגמילות חסדים תתרבה, ואז יקוים מה שכתוב " ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[ אור הגנוז, עמ' 442] היום ישנם בישראל המון ארגוני חסד גם של חילונים וגם של דתיים.

אמר רבי "בונם" [ רבי שמחה בונם מפשיסחה] קודם ביאת המשיח יהיה ההעלם גדול כל כך עד שגם הצדיקים הלובשים איצטלות לבנות לא ימצאו את ידיהם ורגליהם וגם הם יהיו נבוכים ורופפים באמונת המשיח.[ אור הגנוז, עמ' 423]

אמר רבי "בונם": קודם ביאת המשיח יהיה הקיץ בלי חום והחורף בלי קור, הלומדים יהיו בלי תורה, והחסידים בלי חסידות [ אור הגנוז, עמ' 423] היום יש חור באוזון והקיץ אינו קיץ וכן ישנם מזגנים כך שהקיץ ללא חום והחורף ללא קור.

רבי "משה טייטלבוים" בלי הרף ציפה לביאת המשיח. כששמע המולה מהרחוב שאל בקול רועד : שמה הופיע המבשר? קודם שהיה הולך לישון היה מכין אצל המיטה את בגדי השבת והשעין לידה את מטהו . שומר הופקד, שבשעה שישמע את האות הראשון יעורר את הרב משנתו. [אור הגנוז, עמ' 369] כך מצפים לגאולה.

אמר רבי "שמלקי" [ רבי שמלקי מניקלשבורג] בספר שמואל כתוב : מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם? מדוע לא בא מלך המשיח לא תמול ביום הראשון ולא היום ביום השני של ראש השנה? הוי, גם היום וגם תמול אין הם מתכוונים בתפילתם אלא אל הלחם הגשמי , אל המצוקה הגשמית בלבד.[ אור הגנוז,עמ' 175] האדם צריך להתפלל רק לביאת גואל צדק

המחבר: בחנתי את שמות הצדיקים שבשושלת החסידות וראיתי שהצדיקים האלו נקראו על שמות של צדיקים והם לא נקראו בשמות של בני ישראל שהיה בהם מעין חטא כגון : ראובן שחטא בדודאים, שמעון ולוי שהיו אנשי ריב ומדון , זבולון שעניינו בהבלי העולם הזה, או כגון הנביאים ישעיה, דניאל. כל שמותיהם של הצדיקים בבחינת חיים ואולם ישנם שניים יוצאים מהכלל להם שמות של חיות כגון המגיד ממזריטש ששמו היה " דב בר או באער" וכן של רבי "זאב וולף". ובידוע שאסור ליתן שמות של חיות לאדם ומכאן לא מובן הכיצד שני צדיקי אמת נושאים בשם של חיות. לדעתי: לגבי המגיד נראה לי ששמו המקורי היה דב ואולם ככל הנראה המדובר בשם המורכב מראשי תיבות כגון השם ד'וד ב'רוך או ב' רבי .ואילו השם המצורף שהוא בר או בער או בעאר פירושו ביידיש "דב" ושם זה ניתן לצדיק ככינוי שהיתן לו בגין יכולתו המופלאה בריקוד הדב שהוא ריקוד רוסי אותו למד מאליהו הנביא כגון רבי אריה לייב - הסבא משפולי לגבי השם השני של רבי זאב וולף , השם "זאב" מציין את סמלו של שבט בנימין ובלעז וולף הנו זאב ויתכן שרבי זאב היה עושה שימוש בשם וולף כשהיה בא בדברים עם הגויים. כן וכן ישנם צדיקים הנושאים את השם "אריה" אולם השם אריה אינו בבחינת שם של חיית טרף אלא בבחינה קדושה ובידוע שדמות אריה היא סמל של שבט יהודה והוא שם שמותר לשאתו. ודמות האריה היא מארבע הדמויות החקוקות בכסא הכבוד והם דמויות של , אריה, נשר, אדם, שור שהם כנגד מנהיגי העולם הזה כגון

אריה שהנו מלך החיות, נשר הנו מלך העופות, שור מלך הבהמות, אדם שנא' "בצלם אלהים ברא את האדם"

בעניין הגיבורים והאהובים החסידים הקדושים של כלל הדורות

אומר החסד לאברהם:

לבאר תיקון אדם הראשון בשאר צדיקים הבאים:

ודע כי בביאת כל צדיק וצדיק משתלם אדם הראשון ממה שנגרע בתחלה על ידי חטאו, כי כל צדיק וצדיק הוא אבר מאבריו, והענין כי כל הנשמות הבאות לעולם הם סוד הנשמות שנשרו מאדם הראשון, וגם באות מן הנשמות שנשארו באדם הראשון עצמו וכו'. ודע כי אחר ביאת המשיח בעז"ה אז יתוקנו כל הפגמים של אדם הראשון ויהיה שלם כבתחלה, הן מה שנשרו ממנו הן הנשמות שנשארו בו כולם יחזרו להאיר כבתחילה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה [מעין ד - נהר כא]:

:

תפילה

ובקשה קודם הלימוד

לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו ליחדא אותיות י"ה באותיות ו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל הננו באים לתקן שורש מצווה זו במקום עליון לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, ללמוד בספר הזוהר הקדוש הזה תיקונים חדשים שנמסר לרמח"ל הקדוש מפי קדושי עליון ובו ע' תיקונים קדושים כנגד ע' תיקונים שבספר הזוהר הקדוש ל- רבי שמעון בר יוחאי

יהי רצון שבזכות הלימוד הגדול והקדוש הזה ומכוח אמונת בני ישראל בסוד הייחוד העליון , ובזכות הרמח"ל הקדוש ובזכות רבי שמעון בר יוחאי ובזכות כל הצדיקים של אמת החסידים הקדושים ובראשם מרן אור הגנוז רבי ישראל בעל שם טוב זצוק"ל,

נזכה לפעול ולעשות להקמת שכינתא מעפרא

ויתקיימו בנו כל הנבואות הטובות וכל הברכות והטובות המוזכרות בספר הגדול והקדוש הזה, ונזכה לגאולה השלימה בביאת גואל צדק ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.

ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידנו כוננהו

יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי. [המחבר]

שיוויתי יהו"ה

-----לנגדי תמיד-----

תיקונים חדשים מקור בארמית

הקדמת התיקונים

מאמר רישא בסיפא

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [ בראשית א,א]. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול [ דברים לד, יב]. נעיץ סופא ברישא, ורישא בסופא, להתהדרא כלא חד בקטרא דיחודה עלאה.

קם אליהו נביאה מהימנא פתח ואמר,ר' ר' והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וכו' [ דניאל יב ג]. דשויאו גרמיהו בדרגא דצדיק לאנהרא נהורין לכל סטר, בגין כך משכילים איקרון. כזהר הרקיע, דא דא זהר דנטיל האי צדיק מהוא רקיע דקאים עלה. זהר דנהיר ונציץ. זהר דכליל כל זהרין דעלמא. שתא זהרין אינון וחד דכליל לון וכלא אתכליל בהאי זהר להזדהרא ולנצצא לכל סטרי עלמא.

זהר קדמאה, דא זהר דנהיר ונציץ. בה תליא נהירו דאוריתא , ותורה אור. דחסד אע"ג דביובלא קאים ומתמן מתפשט לכל סאר, אבל תקפא דילה בימינא אתתקף. וגבורה בשמאלה וימינא מתמן זהר דא אתכליל הכא לאנהרא נהירו דאוריתא כדקא יאות.

זהר תנינא, דא זהר דבא תליא חדותא דאוריתא. ודא אקרי חמרא דאוריתא, דבה ויין ישמח חיים [ קהלת י,יט] מסטרא דחכמה ובינה. ואילן מארי קבלה מסטרא דעץ החיים.

אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע אתמר בה: שתוי אל יורה[ ערובין סד] דעץ הדעת תמן יורה יורה, ידין ידין [ סנהדרין ה] יורא לימינא יורה לשמאלא. ידין לימינא, ידין לשמאלא. ותמן יין המשכר דצריך להסתמרא מינה. אבל מסטרא דעץ החיים. ויין ישמח חיים. חדותא דזהר דא.

דזהר תליתאה. זהר דא איהו זהר דתמן קאים יניקו דאוריתא, ומזונא דנשמתא דאתאזנת מנה והתעדנת בעדונא דילה.

זהר רביעאה. בה קאים תקפא דאוריתא ונצחונא דילה. ודא נצח. בה כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו [ ברכות ז ובע"י]. דמסטרא דהוד שכינתא אזלת מנדדא מאתר לאתר. אבל מסטרא דנצח אקבעת בימינא, דאתמר בה: נעימות בימינך נצח [ תהילים ט"ז, יא] ובה וגם נצח ישראל לא ישקר וכו' [ שמואל א' טו' כט'] ודא לדוד אתמר דאיהו אתקין לה בנצח לימינא.

זהר חמישאה בה הוד דאוריתא. ודא הוד מלכות. דסטרא דשכינתא אתמר מאן מלכי רבנן ודא זהר שביעאה ומסטרא דזהר דא חמישאה אתיהיב להו הוד מלכות ובגינה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן [ ויקרא יט לב] ורזא דא הוד זקן דאצטריך להדרא לה.

זהר שתיתאה.בה תליא גילויה דאוריתא להתגלאה לכל סטר בכמה רזין עלאין לכל חד כמה אתחזי לה.

שבעה זהרין אלין כלהו כלילן בההוא זהר דנפיק מצדיק ובהו והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע לנצצא לכל סטרי עלמא.

תא חזי זהר דכליל כמה רזין. ז' אלין ז' זהרין דהתאמרו. ה' אלין ה' ספירן דאוריתא. ה' אורות מסטרא דלעלא דמניהו מתפשטן לבתר ז' זהרין דהתאמרו. ר' אלין מאתן עלמין חכמה ובינה . עץ החיים כלא כליל בהאי זהר ובזמנא דנפיק כלהו נהורין אלין מנהרן.

ואתון בתקונא דא קימין בדרגא דצדיק דאיהו משכיל, בגין כך " והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" ושאר כולהו צדיקיא דעלמא קימין לאנהרא לכלהו ישראל אבל כלהו מנכון נטלין, בגין כך ומצדיקי הרבים. מסטרא דשכינתא, ככוכבים דנטלין משמשא ואתמר בכו [ בראשית ב,י'] ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. דא נהר עלאה צדיק ודאי. להשקות את הגן דא שכינתא דאשתקיאת ואתרויאת מאוריתא דלכון . ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלין ד' מחנות שכינתא, וישראל מתפרשאן בד' דגלין וכלא מאוריתא דא משתקין ומתפרנסן

ובגין דכלא מתברכן מנכון, אתמר בכון: כל המברך מתברך. דהא כמה דאתון יהבין לאחרנין הכי אתון תבין ומקבלין מלעלא, כגונא דא , מאן דיהיב צדקה לעני אתמר בה: " כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" .

גלגל הוא שחוזר בעולם" [ שבת קנא] כהאי גלגלא דאסחר במיא, מסטרא דא שפיך מיא ומסטרא דא סליק ונטיל עליכון . כתיב: " ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ"[ תהילים קטו טו]

דהא אתון ברוכין אתון מסטרא דצדיק מזומנין לשמא קדישא להתנארה על ידכון בעלמא. דמאן דלא בעי למיהב ברוחא לאחריני לא אתחזי לה לאתדבקא בזרעא קדישא . דאברהם אתמר בה: "והיה ברכה" [ בראשית יב, ב] ומאן דאיהו מזרעה אצטריך כגונא דא למהוי מברך לאחריני . ודא סימנא דנטיל אליעזר בידוי דרבקה והכי אתחזי. זכאה חולקכון.

פתח ואמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד [ דברים ו,ד] דא רזא דיחודא כללא דכל דרגין שמא קדישא הוי"ה. לבתר אתפריש לכמה רזין לכמה סטרין ועם כל דא לבתר תב ואתכליל כלא ביהו"ה כבקדמיתא דהא כלא בחבורא קאים ולא בפרודא. ורזא דא ה' אלהינו דא התפשטותא דשמא קדישא דאתפשט בדרגי והכא קאים ברבויא, אלהינו ודאי. ודא אלה שית סטרין לבתר תב כלא ואתכליל כבקדמיתא יהו"ה אחד.

ובשעתא דחבו ישראל בעגל אמרי אלה אלהיך ישראל [ שמות לב, ד'] ורזא דמלה דנטלו ריבויא ולא יחודא ואמין עובדי עבודה זרה וכלהו סטרין מסאבין מרזא דאלה תלין עד לא תבין להתחברא בהוי"ה ואנון בפרודא קימין דאתמר בהו : " יתפרדו כל פועלי און [ תהילים צב' י] וישראל אתמר בה גוי אחד דקאים ברזא דיחודא דתב כלא להתקשרא ברזא דהוי"ה.

ובזמנא דהוו ישראל אזלין לקרבא כחילא דא הוו מתתקפן ורזא דמלה " שמע ישראל אתם קרבים היום וכו' [ דברים כ, ג'] בחילא דשמע ישראל בההיא שעתא כלהו דרגין קדישין אזדמן לאגחא קרבא בגיניהו.

תיקונים חדשים המתורגם והמבואר

הקדמת התיקונים

מאמר רישא בסיפא

מקור בארמית:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [ בראשית א,א]. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול [ דברים לד, יב]. נעיץ סופא ברישא, ורישא בסופא, להתהדרא כלא חד בקטרא דיחודה עלאה.

תרגום:

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ [ בראשית א, א'] ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול [ דברים לד, יב'] מצוי סוף התורה בתחילת התורה ותחילת התורה מצויה בסוף התורה להחזיר את הכל ולקשור אותם בקשר של יחוד עליון.[ ההנהגה הניסית]

באור:

המחבר: הכתוב מציין את הפסוק הראשון בתורה ולאחר מכן מציין הכתוב את הפסוק האחרון שבתורה

ראה:

בראשית: "ברֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ"

דברים:  "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל"

וסודו הוא: מה שאמר משה רבינו ע"ה "אין עוד מלבדו" [דברים ד ל"ה]

וכמו כן: כדברי הנביא ישעיהו: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" [ ישעיהו ו ג]

ומצאתי שמניין אותיות הפסוקים: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" . "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול " יצאו כמניין הפסוק: " וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה" [ יחזקאל לח כג']

קרי: אין עוד מלבדו.

ההתחלה בסוף והסוף בהתחלה

אומר המקובל האלוקי, הרב אברהם אבולעפיה בספרו "גן נעול":

דע כי ראשי תיבות של הפסוק הראשון של התורה צריך לשתפו עם האחרון שבה ולקחת ראשו וסופו של הראשון והוא ב"צ וסופו וראשו של האחרון והם ל"ו, וזהו סוד "בצל"ו חמדתי וישבתי" (שה"ש ב' ג'). לא כמו שאמר רשעי ישראל הפושעים בגופם.

המחבר. ראו:

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ . ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול "

והנה יצאו אותיות " בצלו"

אבולעפיה: וצריך שתשתף עם אלה מיד שתי אותיות מכל צד ר"א מן הראש ישר ר"א מן הסוף.

המחבר. ראו :

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ . ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול "

אבועלפיה:

הפוך ותחברם ד' ד' אותיות.

ותדע מהם למה נאמר "וינחם יי כי עשה את האדם באר"ץ" (בראשית ו' ו').

המחבר. ראו:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" יצאו אותיות: באר"ץ.

אבולעפיה: ולמטה נאמר "ויקרא אלקים לאור יום" לאו"ר

המחבר. ראו:

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול " יצאו אותיות: לאו"ר

והנה מצינו את המילים:

"בצלו"

"בארץ"

"לאור"

[ הערת המחבר: למען האמת מאוד היה קשה לי להבין את המאמר דלעיל ובסייעתא דשמייא הצלחתי להבהיר ולהבין קמעה את הדרוש לעיל ]

אבולעפיה: ואם רץ לב"ך שוב למקום והזהר מלהט החרב פן יצא לבך

בענין "ויצא לבם ויחרדו" (בראשית מב' כח'). ואמר ג' פעמים אות לב צא צא.

ועוד חבר כאלה ד' אותיות מן הפסוק האחרון שהם ל"ב והם כוללים מספר אלה הח' אותיות, בסוד שם "לך יהוה הגדלה והגבורה" וכו' והם כ"ל כי כל בשמים ובארץ:

כותב הרמ"ק בספרו פרדס רימונים שער טו פרק א בעניין רישא בסיפא וסיפא ברישא:

הענין כי הספירות כמו שהם ממעלה למטה כסדרן כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות כך הם ממטה למעלה כתר חכמה וכו' כיצד כתר במלכות וחכמה ביסוד ובינה בהוד וגדולה בנצח וגבורה בת"ת ות"ת בגבורה ונצח בגדולה והוד בבינה ויסוד בחכמה ומלכות בכתר. וכדי שלא יקשה ענין זה בעיני המשכיל נמשיל לו משל נאה והוא כדמיון נצוץ השמש המתפשט ממקורו ומכה במראה הלטושה אז אורו מתהפך וחוזר אל מקורו וזהו הנקרא בין החוקרים אור המתהפך. וכן אנחנו כאשר רצינו לרמוז בשערינו אלה אל הסוד הזה קראנוהו בשם אור המתהפך או אור החוזר שהכל ענין אחד. ונחזור אל הכוונה שממש כדמיון האור הנז' כן דמיון האצילות כי הספי' שהם האצילות ומתפשטות ממעלה למטה כסדר הישר בספי' זהו שקראנוהו לפעמים בשערים אלה אור הישר והוא שהם מתפשטות כסדר הזה. וכן האור עושה, מצבו במלכות וחוזר אל מקורו עד הכתר ושם מצבו. וזהו נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כי כתר שורה במלכות ומלכות בכתר ולא זה בלבד אלא אף המלכות שבכתר חוזר ויורד למטה. ומנהגה כדרך האור הראשון עד שנעשה אור לאור ואור לאור עד אין תכלית והכל נעוץ סוף בראש וראש בסוף וזהו סוד ההויה ביושר וסוד ההויה בהפוך זה בסוד האור הישר וזה בסוד האור המתהפך כזה:

הענין נרמז בסוד א' שהוא יו"ד בראש ויוד בסוף כזה

[ הערת המחבר: את האות א' כותבים תחילה באות י' למעלה א"כ מעבירים את האות ו' באמצע וא"כ כותבים אות י' נוספת למטה והכל מתחבר לאות א']:

והסוד הוא יוד בראש ויו"ד בסוף כי מקור האור לעולם הוא יו"ד. ומשם האור נשפע פעמים היו"ד למעלה והוא אור ישר ומקור וראש. ופעמים היו"ד למטה והוא אור מתהפך ומקור אל האור החוזר. ונמצא נעוץ סופן בתחלתן ותתלתן בסופן. וכן פירש הרשב"י בפי' משנת ס"י זו וז"ל בתיקונים (תקונא כ"א ד"ס.) והאי אבנא איהו י' בריש א' ואיהו י' בסופה, עלה אתמר מגיד מראשית אחרית, ואיהי יו"ד ה"י וא"ו ה"י כליל עשר ספירן דאיהו נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן עכ"ל. כיון בשם הנזכר היות האותיות השם ביושר יהו"ה והשם בהפוך הוה"י והכל נכלל בעשר אותיות שבמלוי השם והיינו ענין א' שהוא יו"ד בראש ויו"ד בסוף. והוא מגיד מראשית, שהוא יו"ד בסוד החכמה וקוצה שהוא הכתר. אחרית, שהיא יו"ד ג"כ. והוא חכמה בראש וחכמה בסוף. ואחר שנתבאר הענין בכלל ובקיצור נבא להכריע בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים [בהקדמה ד"ו.] אין קדוש כה' עלת על כלא טמיר וגניז בכתר ומניה אתפשט נהורא על יהו"ה דאיהו י' חכמה ה' בינה ו' כליל שית ספירן ה' מלכות. והאי איהו אתפשטותא מעילא לתתא ואוף הכי אתפשט נהוריה על [י' מן אדני] מתתא לעילא עד אין סוף דאתרמז באדנ"י אי"ן אנ"י. ובג"ד י"י מן יאהדונה"י עשרה עשרה הכ"ף דא כ' מן כתר עכ"ל. הורה בפי' על כוונתינו כי האור הישר יוצא ומתפשט מן המקור שהוא יו"ד עד הסוף שהוא ה'. וחוזר מי' של אדנ"י שהיא המלכות כי אדנ"י לבוש אל יהו"ה כזה יאהדונה"י כמו שנבאר בשער השמות בפ' י"ג ושם אדנ"י הוא סוד אור המתהפך כי שם אדנ"י ושם הוה"י הכל ענין אחד ורמז א'. וזהו סוד אנ"י אי"ן שהוא אני אדנ"י במלכות ואי"ן בכתר והכל רומז נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. וכמו שבסוד הכתר הי' על ה', כן באי"ן הי' על הן' כי הכל רמז אחד וענין א'. וכמו שבמלכות י' תחת ה', כן באנ"י נ' על היו"ד. והכל אחד זו בחכמה שהיא י' נ' בבינה שהיא ה'. ולהיות ששתי אורות מתייחדים בכתר ב' מדות שבספיר' י' מלמעלה למטה וי' ממטה למעלה לכן נקרא כ' כתר והיינו אין קדוש כה' שפירושו כ"ף כת"ר שהוא התפשטות האור ממעלה למטה וממטה למעלה כדפי'. והנה בזה נכלל המרובה במיעוט, שהספי' הם עשר ממעלה למטה בסוד האור הישר וכן עשר ממטה למעלה בסוד האור המתהפך אור החוזר. - עד כאן הרמ"ק.':

המחבר: במשכני עליון לרמח"ל נכתב על קודש הקודשים שהוא "מקום האורה העצומה והברכה הרבה. ומידותיו מתפשטות מן הראש אל הסוף ומן הסוף אל הראש" [ "משכני עליון" הנו חיבור רב הוד והדר העוסק בענייני בית המקדש והדברים מופלאים ונשגבים מבינת אדם עד בלי קץ].

מכאן עולה הקבלה מעניינת באמור בתיקונים חדשים לקודש הקדשים שהנו מרכז העולם ומקור החיות והשפע האלוקי לעולם ואני מדגיש לעולם ולא לעולם הזה שכן יתכן והנו משפיע ליתר עולמות שאיננו יודעים על קיומם עדיין.

בקשר של ייחוד עליון

בהנהגה האלוקית שתי מדרגות:

א. הנהגת המשפט כנגד ייחוד תחתון.

ב. הנהגת הייחוד כנגד הייחוד העליון.

הנהגת המשפט היא הנהגת הטבע חוקי הטבע חוקי השלטון בבחינת דינא דמלכותא והייחוד העליון היא הנהגה הניסית בבחינת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב יד, יד]

אומר הרמח"ל כי הנהגת הייחוד העליון מכוונת כל דבר לטובה, אפילו מעשי הרשעים תכליתם תתקיים בדרך ניסית והכל לטובה. לדוגמא הגאולה תבוא אע"פ שישראל נמצאים חלילה חייבים. אולם יודגש כי הנהגה זו מתקיימת בעולם בזכות עם ישראל שקשורים בברית נצח עם הקב"ה ורצונם הפנימי מכוון לתיקונו של העולם ועל כך נסמכת נבואת הנביאים שהגאולה היא מובטחת.

האמונה של ישראל בניסים היא הבסיס לקיומו של הייחוד העליון. ללא אמונה בקיומם של ניסים אין כוח לייחוד העליון שכן מקור כוחו מצוי באור ליבותיהם של בני ישראל בסוד האמונה.

לא בכדי אנו מצווים לספר בשבחה של יציאת מצריים ולספר על הניסים שאירעו לנו הכל נועד לקיומו של הייחוד העליון לסובב את פני הדברים כדי שבסופו של יום הכל יהיה לטובה בבחינת " משפטי ה' אמת צדקו יחדיו".

שהאדם בעיניו יכול לראות את המעשה שקרה עמו כמחדל אלוקי חלילה, כאילו אין צדק במעשי ה' חלילה אבל כשהוא עולה לעולם העליון הוא רואה את כל המעשים כמקשה אחת ואז הוא מבין כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו שאז כל הפאזל מתחבר והוא מבין שפועל ה' הנו אמת, נכון וצודק.

מכאן כל מי שמאמין במעשי ניסים וחולם חלומות כגון יוסף הצדיק, אסור למנוע הימנו מלהמשיך ולהאמין בעניינים נשגבים אלו שכן אין מדובר בנפש חולמנית אלא בנפש הקשורה להנהגת הייחוד העליון וככל שעם ישראל יתחזק באמונה הזאת האמונה הניסית מכאן תתעורר הגאולה השלימה ונזכה לביאת גואל צדק בב"א.

ונראה לי לעניין המרגלים שחטאו בחטאם כיון שהם היו במדרגה שאיננה ניסית ולעומתם כלב בן יפונה ועתניאל בן קנז היו במדרגה הניסית ולכן כל אחד ראה עניין שונה בארץ ישראל הכל כפי מדרגתו האישית והדבר נכון כגון בראייה הניסית של נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים שהוא הכיר בהשגחה הניסית

ואין סומכין על הנס בחיי היום יום שנא': "אדם לעמל יולד" [ איוב ה' ז'] אולם אוי למי שאינו מאמין בהשגחה הניסית קרי אוי למי שלא זוכה להגיע למדריגת האמונה הגבוהה שהיא בעצמה נס אצל האדם העשוי חרוסת כגון חומר ולבנים.

אם כן, מצינו שהתנאי להארת הייחוד העליון תלוי באמונה הניסית ומכאן על האדם להתחזק ולחזק בסיפורי מופת על צדיקים וחסידים, בבחינת " סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי " [ שיר השירים ב ה'] ולא בכדי הבאתי בדברי המבוא מדברי צדיקים המלוקטים באור הגנוז.

יש להאמין מכל הלב והנשמה כגון ברבי עקיבא שאמר: " כל מאן דעביד קודשא בריך הוא, לטב עביד" בבחינת סוד הייחוד העליון וזאת הדרך לגאולה פרטית וכללית שכך יוצא מן הפרט אל הכלל ומן הכלל אל הפרט וכך מתקיימת הערבות הישראלית ההדדית בבחינת " כל ישראל ערבין זה לזה"

המחבר. עוד. התורה בבראשית מציינת שני דברים האחד בריאת השמים והשני בריאת הארץ

והתורה בספר דברים מציינת שני דברים האחד ולכל היד החזקה והשני ולכל המורא הגדול.

השאלה הנשאלת היא: האם כוונת הכתוב לציין כי השלמת הבריאה האלוקית מששת ימי בראשית מסתיימת כאשר עם ישראל מוכן להיכנס לארץ ישראל.

קרי הבריאה לא הושלמה בבחינת שמים וארץ טרם קיבלו בני ישראל את התורה ונעמדו למול הכניסה לארץ ישראל .

או שמה כוונת הכתוב כי אין בריאה של שמים ללא בריאה של הארץ קרי אין טעם בבריאת התורה ללא עם ישראל שיעסוק בה

או שמה כוונת הכתוב היא ציון שתי התגלויות של האל האחת שעה שברא את עולמו והשנייה ביציאת מצרים שכן יציאת מצרים לא הושלמה עד שיגיעו בני ישראל לארץ המובטחת.

קרי: סוף התורה הנו חלק בלתי נפרד מתחילת התורה ותחילת התורה הינה חלק בלתי נפרד מסוף התורה והרעיון המרכזי המסתתר בכתוב יתכן והנו בא לציין כי אין לראות בפרשיות שבתורה חילוק כל שהוא אלא התורה כולה מקשה אחת ואין להחסיר או להוסיף עליה מאום שכן הכל קשר אחד קדוש.

קשר

אנו מבינים היום את המילה קשר לכך שאנו קושרים קשר בעזרת שרוך נעל או חבל אבל המשמעות כאן היא שונה הכוונה היא חיבור של חלקים שונים [ פרטים רבים] שקושרים אותם ביחד עד שהם הופכים לדבר אחד כגון מספר של חבילות שאנו נקשור באמצעות חבל אחד לחבילה נוספת וכו' ובסופו של דבר תהיה לנו חתיכה אחת, מקשה אחת שאין בה פירוד.

הייתי מוסיף ואומר: ולכל היד החזקה היא הקבלה לבריאת השמים קרי תורה שבכתב ולכל המורא הגדול הקבלה לבריאת הארץ בבחינת תורה שבעל פה.

ומדוע השמים מהווים כינוי לתורה שבכתב , בכדי להמחיש את העובדה שהתורה שבכתב היא קשה להשגה כמו שאדם אינו יכול להושיט יד ולגעת בשמים כך התורה שבכתב קשה להשגה ואז יש צורך לתורה שבעל פה שהיא בבחינת "על הארץ" מקום בו יכול האדם להושיט ידו ולגעת קרי להבין את התורה שבכתב וזאת באמצעות תושב"ע בה כלולה אף תורת הקבלה, ההלכות, בבחינת יתרת שלושת חלקי ה"פרדס" קרי: רמז, דרש,סוד. והנה ר"ת של סוד , דרש, רמז יצא אותיות סדר , שעושים סדר עם תורה שבכתב שאיננה מובנת לפי הפשט.

כן ובנוסף, כאן מציין הכתוב על קדושת הפסוקים הכתובים בתורה, שלא ניתן לעשות בהם כל פירוד שהוא. לא פירוד כרונולוגי ולא פירוד חלילה בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה כגון מעשה הקראים שקוראים ומקיימים פשט של פסוק ללא תורה שבעל פה ובכך הם מפרידים את החיבור הקדוש בבחינת "ונרגן מפריד אלוף"] משלי טז כח[

יציאת מצרים בסוד הצעקה.

מאמר הצעקה בענייני הגאולה

א"ר יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר להיכן נבוא ונלך להיכן נבוא ונלך להיכן נבוא ונלך, ואומר להם בני אל תיראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתיראים אל תיראו הגיע זמן גאולתכם

(ילקוט שמעוני, ישעיהו ס')

ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב''ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב...

(סנהדרין צ"ז)

המחבר: המן היה משבט עמלק ואולם באותה העת כבר היה ממוצא פרסי שגזרותיו היו קשות ביותר ויותר נכון לומר שהמן היה בן אדם קשה שדבק ברוע ולא היה מוכן לשמוע כלום בזכות ישראל שנא' : כְּמוֹ-פֶתֶן חֵרֵשׁ, יַאְטֵם אָזְנוֹ.[ תהילים נח' ה'] וכך מתגשמת נבואת ר' יצחק שהיום אומות העולם מפחדים מההמן החדש המאיים בפצצת אטום הוא נשיא איראן [ מדינת פרס לשעבר] מחמוד אחמדינז'אד ויודגש ששמו כשמו של "המן" שכן הפרסים אינם יכולים לבטא את האות ח' שהיא נבלעת ונשמעת כאות ה' כך שמבטאים את שמו: "ההמן ז'יאד" ופירוש המילה "זיאד" בפרסית היא: " חי" כאילו ששמו המן חי. ויתכן שהוא עיבור או גלגולו של המן הידוע ממגילת אסתר.

עניין הצעקה לה'

בחומת הדת לחפץ חיים פרק י"ד מבואר: " והנה יש עוד עיקר גדול, דבר שמקרב את הגאולה והוא התפילה והצעקה וכמו שהיה במצרים וכדכתיב 'ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו' ואף אנו צריכין להתנהג גם כן באופן זה... "

ולדעתי הפירוש הראוי של הצעקה אינו צעקה פשיטא לבוא ליערות או לשווקים כמו משוגעים לצעוק לה' אלא הכוונה למצוות "צדקה" המכילה בתוכה גמילות חסדים"

בשים לב אותיות "צדקה" ואותיות "צעקה" דומות מלבד האות צ' של צעקה המתחלפת באות ד' של צדקה ומפריד ביניהם מניין אותיות "אלהים" היא מידת הדין שיש להסירה ממניין " צעקה" להמתיק מידה זו במידת החסד והרחמים.

והאות ד' של צדקה היא בבחינת ד' של "דל" שיש לעזור ל"דל" הוא העני פשיטא והיהודי עצמו הנותן את הצדקה הוא ה"דל" האמיתי כשהוא עוזר ל"דל" העני כך שהאמת היא שהנותן צדקה עוזר לעצמו ומכאן מצינו שני דלים אחד העני והשני נותן הצדקה.

והנה " דל" יוצא בגימ' מניין "בלב" שהיא מצווה התלויה בלב של האדם שיש לקיימה מהבחינה הרגשית ויש לקיימה לא מהמוח בבחינת ציווי שיש לקיימו אלא יש להשתתף בצער העני ולרחם עליו בכדי שהמצווה הזאת תתקיים כראוי.

שנא': נתון תיתן לו, ולא-יירע לבבך בתיתך לו ]דברים פרק טו, יא'] וכן שנא': על-כן אנוכי מצווך, לאמור, פתוח תפתח את-ידך" מכאן עולה שמדובר במצוות עשה התלויה בלב.

והאות צ' היא בבחינת צדיק קרי: צעקת הדל עולה מלפני ה' הוא צדיק ואז נשלם עניין הצעקה כאשר קולם של ישראל עולה אל ה' במצוות הצדקה.

ולא בכדי נא' ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו ולא נא' ונצעק אל ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו אלא אלוקי אבותינו שכן אם היה נא' אלוקינו ואלוקי אבותינו הרי היה שקר בדבר שכן ישראל אז לא היו בעלי מצוות כלל וכלל מלבד העובדה שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה".[במדבר רבה פרשה יג אות כ' ד"ה ביום הששי)

ושלושת מצוות הנ"ל כנגד ג' אבות קדישין שקיימו את התורה כולה וכל אחד מהם התעלה במצווה מיוחדת, אברהם בצדקה, יצחק באמונה ויעקב בשבת.

ועוד אומרים חז"ל (שיר השירים רבה פ"ד וכן ויקרא רבה פרשה ל"ב : "רבי הונא בשם בר קפרא אמר:

בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:

שלא שינו את שמם.[ לא המירו בשמות של הגויים]

ולא שינו את לשונם.[ דיברו בלשון הקודש]

ולא אמרו לשון הרע [ לא היו רכלנים]

ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה.[ היו צנועים]

וארבעת מצוות הנ"ל גם כנגד ג' אבות קדישין ונזכור שיעקב היו לו שני שמות : "יעקב ושם קדוש " ישראל" כך שהמצווה הרביעית גם היא כלולה במניין ג' האבות שיעקב היה אחד בבחינת שניים יעקב וישראל.

אברהם: לא שינה את שמו: שלא התכחש למוצאו ולא ברח ממחוז ילדותו אלא התמודד עם האמת ויצא ממחוז ילדותו רק בציווי ה' ית' ולכן התורה מציינת במפורש את ציווי ה' שנא': " לך לך וגו'.

יצחק: לא שינה את לשונו: שלא מעל באביו אברהם ולא באביו שבשמים לאחר העקדה ולשונו לא השתנתה כגון לשונו של נחש שהתריס נגד ציווי ה' יתברך ובעבור כך שיסע ה' את לשונו של הנחש להדגיש את חטאו שחטא בפיו להחטיא את אדם. והמדובר בחטא של "כפירה" ואין חטא שכזה במחשבה אלא במעשה כגון מעשה של נחש כגון מעשה כישוף המכונים מעשה " נחש"

יעקב: לא אמר לשון הרע: יעקב היה צדיק אמת שאמר לעשו הרשע : " ואני אתנהלה לאיטי שעירה" ובלבן אמר : " עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי" שלא הילך רכיל אפילו על שני הרשעים האלו שחיפשו להרגו.

לא נמצא פרוץ בערווה: ניקח דוגמא מיעקב. אפילו שהיו לו ד' נשים שלכאורה היה בדבר להרבות זימה. נהג יעקב בצניעות ומכאן זכה לי"ב שבטי י-ה. כולם צדיקים וכך נמצאה מיטתו שלימה.

מצוות המיוחדות לאבות

אברהם החסיד : שנטע "אשל" בבחינת: אכילה, שתייה, לינה.

אלו בחינת" ג' דברים עליהם העולם עומד. כוח האמונה באל אחד [ המצוי גם באומות עולם] לימוד התורה הקדושה[ אינו מצוי בעכו"ם] וקיום מצוות התורה [ אינו מצוי בעכו"ם].

יצחק בעל האמונה : שנתן נפשו על קידוש ה' בעניין העקידה.היא הנאמנות להשם ית'

יעקב אבינו : שבידוע שמר רק על מצוות השבת ומעלתו ששמר על השבת גם כשהיה בבית לבן שאמר יעקב לעשיו "עם לבן גרתי" [ אותיות תרי"ג - בראשית לב' ה'] ששמר על התרי"ג אפילו בשבת בהיותו בבית לבן הרשע [ ק"ו בימי חול כשהיה לבד בשדה עם הצאן.]

והנה מניין "אברהם, יצחק ,יעקב בגימ' יצא מניין: "הזוהר הקדוש"

מכאן מצינו באבותינו הקדושים, להלן:

אברהם קיים את מצוות ה- "גמילות חסדים" ממנה נובעת מצווות הצדקה".

יצחק קיים את מצוות ה- "אמונה".

יעקב קיים את מצוות ה- "שבת".

ור"ת של מצוות אלו יצאו אותיות "שאג"

שנא' : "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו [ ירמיה כה, ל]

ועניין הצעקה כגון השאגה היא הזכרת זכות אבותינו הקדושים שבזכותם ניגאל.

מכאן, מצוות הצדקה היא כנגד הצעקה של האבות והיא המצווה שיש להביאה מלפני המלך הקדוש

אז: " וישמע ה' קולנו" שהשמיעה תבוא בזכות הצדקה וגמ"ח , מצווה המחייבת אותנו לנהוג ברחמים עם הזולת גם אם הוא בעל חי, גוי, וקל וחומר ביהודי.

ומכאן הדין הראוי במצוות הצדקה להשתתף עם העני בצערו לחוס ולחמול עליו בליבנו ולהצטער על מצבו ואז לפתוח את היד וליתן לעני לא פחות מסכום של ארוחה דלה בסכום שלא יפחת מ- 20 ₪ ופחות מכך אין זה ראוי. ועל כל מצווה נא' בה " כל המוסיף גורע ואולם במצווה זו ובמצוות כיבוד אב ואם ייאמר: " וכל המוסיף תבוא עליו הברכה"

סוד ליל הסדר

וכל הדרוש הנ"ל בין השאר תכליתו עניין ומיהות ליל הסדר בסוד שמירת השבת בבחינת ישיבה שאנו מצווים לישב בליל הסדר ועל דרך הזאת אם יקיימו ישראל שבת אחת מיד נגאלין.

וראיתי: שראשי תיבות: "סדר" ממש כגון ליל ה"סדר" לילה בו אנו מתקנים ומקשטים את השכינה בסוד ר"ת של המילה סדר.[ סוד, דרש, רמז] כנגד ג' אבות ,שאנו מצרפים אותם לתיקון הקדוש להאיר עלינו מכוח זכות אבות לעורר עלינו רצון טוב מלפני המקום ברוך הוא

ראה:

סוד: לתקן שורש מצווה זו במקום עליון ואין אנו מתקנים אלא באמצעות דרש ורמז.

ראה:

דרש: שאנו דשים במעשה יציאת מצרים להמשיך ולהעלות את רסיסי ניצוצות קדושה שעדיין נותרו במצרים ומכאן סוד המצווה לספר ביציאת מצרים.

רמז: אותיות " זמר" שאנו מזמרים בשירה להעלות את הניצוצות באמצעות עולם הניגון בבחינת משה שנא' " אז ישיר משה" ואני מתחברים לצדיק יסוד עולם להעלות ולתקן את ניצוצות הקדושה שנותרו בבור הקליפות של בית פרעה בו אותיות פער שהיא קליפה הידועה.

עוד. "זכר יציאת מצרים" יצא בגימ' מניין: " שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"

עוד יצא: " מנא מנא תקל ופרסין"

עוד יצא: " ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן.

המחבר: ואם נקיים סדר אחד כהלכתו אז נעלה את כל ניצוצות הקדושה מעמק הבכא, ואז: " והוא יחמול עלייך חמלה" ונגאלין ישראל שכן עד שלא יתם התיקון בסוד מצרים קרי עד שלא נצא לחלוטין ממצרים לא תתכן הגאולה בבחינת לא ידח נידח שאין אנו משאירים את הניצוצות כננדחים וגואלים עצמנו אלא ממשיכים את התיקון עד לתום הבירור

ובידוע שהקדימו ישראל לצאת ממצרים והיו במצרים רק רד"ו שנים שהם מאתים ועשר שנים היוצא כמניין : " חבר" ועל זאת נא' בשיר השירים: " חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" ש"חברים" אלו הם ניצוצות הקדושה הממתינים לקול זמרתם של ישראל להעלותם מבור הקליפות. מאז חרב בית המקדש אין קורבנות אלא הכל נעשה באמצעות קולם של בני ישראל כגון באמצעות תפילה שיש להשמיעה בקול ממש או בקול דק פנימי כגון בתפילת העמידה וכך על דרך זאת לימוד התורה, ולימוד הלכות . או על ידי הצער והבכי של העם הקדוש.

הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה [ שיר השירים ב' יד']

המחבר: וכאשר נשמע קולם של ישראל דווקא בפסח [ פה סח] בליל הסדר בבחינת " השמיעיני את קולך ". אז: "כי קולך ערב" שנתקנים בסוד זה ואז: " ומראיך נאווה" שעולים הניצוצין מהבור וחוזים בשכינה קרי חוזרים לשורשם במקום עליון ליהנות מזיו השכינה ובכך התיקון שלם.

וכח נס יציאת מצרים נמשך על/אצל היהודי משך כל השנה ועליו לתקן הניצוצין כל יום ויום ולא פעם אחת בשנה.

ונרגן מפריד אלוף

אלוף זהו אלופו של עולם הקב"ה שחותמו אמת ומהי אמת מלבד שלמות ? שכן השקר מהווה אי שלמות הואיל והשקר תמיד יש בו קורטוב של אמת עליה מולבשת כסות שונה המתעתעת בבני האדם והפוגמת בחותם האלוקי בבחינת מעשה של כשפנות ועבודה זרה קרי השקרן הנו עובר על כל התורה כולה הואיל והנו כופר בעיקר.

השקר חמור יותר במהותו אפילו מרצח של אדם הואיל ומעשה הרצח הנו מעשה מגולה הנראה לעין, לעומת זאת השקרן מערער את יסודות התורה כנחש , הכל במסתרים והוא מרעיל את הבאר ממנה אמורים לשאוב מים חיים .

מדבר שקר תרחק

"מדבר שקר תרחק" [משפטים; שם כג, ו-ז, ] היא אזהרה לדיין .

[ ראה:אבן עזרא, הפירוש הקצר, תחילת פרשת משפטים; שם כג, ו-ז, ובפירוש הארוך; רשב"ם שם; רבנו בחיי שמות יח, כא]

המחבר: "מדבר שקר תרחק" מדובר במצוות עשה מדאורייתא, ציווי זה נועד דווקא לדיינים ולא רק לבני האדם שכן השקר הנו האבא והאימא של לשון הרע יותר נכון הנו הרחם בו מתבשל ולד הנחש הקדמוני המכונה לשון הרע שבכוחו להחריב עולמות והוא מביא להרס מחנה הקדושה והחריב את בית הבחירה והוא זה שגרם לחטא אדם הראשון בכך שחטא והחטיא בלשון הרע בהוציאו דיבה על הבורא ית' . שנא'   ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. [ בראשית ג',פס' ד', ה' ]

הנחש העירום ניסה לסכסך בין אדם לבין הבורא בהציגו את פני הדברים כאילו הבורא אוסר את האכילה מפרי עץ הדעת מחשש הבורא כביכול שאדם וחווה יוכלו להגיע למדרגה של הבורא קרי למנוע מאדם וחווה להיות זהים לבורא בכוחו המופלא והנשגב באמרו : "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע."

כעת נבין מדוע המשפט הישראלי הנו משפט עכו"ם [ עובדי כריסטוס ומריה או עובדי כוכבים ומזלות" ] משפט עכו"ם אינו חש כלל וכלל לגבי השקרן. למשל הנו מקבל עדות של עבריין, משתמש במדובבים להוציא מידע מחשודים מידע שיגרום לבית המשפט להרשיע אדם בהסתמכו על מידע שמסר רשע. לא בכדי אמרה התורה מדבר שקר תרחק. הכוונה היא כי מי שידוע כי הנו שקרן קרי כגון עבריין אסור לנו לסמוך עליו ואין בעדותו כלום לא לטוב ולא לרע והוא מנודה לחלוטין מבית הדין.

לא סתם אין עדות באישה, שכן מצוי בה פגם מבריאת העולם לאחר שהיא השיאה את אדם הראשון לחטוא והסימן לפגם הקדמון הוא בדם אותו מפרישה האישה כל חודש להזכיר את חטאה לגנאי.

הפרשת דם האישה מפסיק כשהאישה בהריון לאפשר לוולד קיום במקום טהור ללא הרושם של החטא הקדמון ומבלי להכתימו ברושם החטא והכוונה לכל וולד בין זכר ובין בנקבה שכן הוולד הנו בבחינת " נער" ורק בגיל מאוחר יותר מתקיימת החלוקה המינית הברורה בין זכר לנקבה. [ נקבה אלו אותיות "נקב בה" נקב "חור" ממנו יוצא הדם כגון מעיין , נקב באדמה ממנו יוצא מבוע של מים ] הנקבה תתחיל להיות " נקבה" או "אישה" רק עם תחילת המחזור והפרשת הדם בגיל י"ב שנים לערך.

הזכר בגיל י"ג שנים ייחשב כזכר [משפיע] ללא קשר לתהליך ביולוגי.

מצינו אם כן שעונשו של השקרן בפועל צריך להיות כפול ומכופל מעונשו של הרוצח אולם המשפט האזרחי החילוני אינו מתייחס בשלילה לעדות עבריין והוא מאמץ את עדותו בידיים מושטות קדימה וזאת הואיל והמשפט הישראלי מבוסס על אדני המשפט האנגלי קרי משפט הגויים שכל מהותם נוצרה בשקר ממעשה השקר של הנחש הקדמוני [ חטא האדם הקדמון] שכן אלו נשמות שנבראו כתוצאה מחטאו של אדם הראשון ובסוד הגלגולים נשמותיהם יכולות להיות מתוקנות כגרים בתנאי שהם יתנהגו בעולם הזה בבחינת חסידי אומות עולם ואז לאחר מותם יתלבנו וישובו בגלגול לעולם הזה כמי שהתגייר ונכנס לחיק היהדות או בעיבור ישר לגוף של מי שנולד לאישה יהודיה והוא בבחינת בן ישראל לכל דבר ועניין. ומכאן יובן המאמר " קשים גרים לישראל כספחת"

כספחת: מלשון "נספחו"

מצינו ב- [ יבמות מז ע"א] ושם (דף קט:), קדושין (דף ע:), נדה (דף יג:).

אמר רבי חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת” שנא': “ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב”. (ישעיהו יד:א)

[ ביבמות (דף קט:) איתא “כספחת בעור”. וברי”ף (שבת דף לט: מדפי הרי”ף) העתיק: “כספחת בבשר החי”. והוא מין צרעת, ע’ מתני’ ריש מס’ נגעים שהוא תולדה של שאת ובהרת.]

ולמה קשים אלו הגרים כנגע: שעד שלא נתקנים נשמות הגרים מתעכבת גאולת ישראל. והספחת הזאת החלה במועד יציאת מצרים שנא': " "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות י"ב, פסוק ל"ח] ופרטתי בהרחבה את עניין הערב רב שאלו היו המכשפים ממצרים שהיו עושים כשפים בשעה המכונה ערב "רב" ["גדול" בארמית] ודעו שנשמות אלו הערב רב דורשות תיקונן להצטרף לעם הקדוש ותהליך התיקון הוא בסוד הגלגולים ואין הדברים פשוטים ועל נשמות אלו להתלבן ולהיצרף עד שיבואו במדרגה המתירה להם להיות בכלל העם הקדוש.

ושנבין, יתכן ונראה היום איש ישראלי לכל דבר ועניין ואולי נשמתו ודמותו המקורית ביציאת מצרים היתה דמות של מכשף, עובד עבודה זרה, וכעת הוא נחזה כאיש יהודי באופן חיצוני אבל מהותו מצויה עדיין בתהליך הגיור הרוחני. כך שמצד אחד הנו נמנה על מי שהנו בן ישראל ומצד שני הוא טרם השלים את הליך הגיור.

כינון מדינת ישראל ה' באיר התש"ח - תחילת הגאולה

ומצינו במדרש תנחומא נח' יא: א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים אל תאמין. כיוון שכך כתיב: בונה ירושלים ואחר כך נדחי ישראל יכנס, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע לא כבר נבניתה ירושלים וחרבה, אמר להם על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם. שנא: "כי בנה ה' ציון נראה בכבודו" [תהלים, קב]

לדעתי, מלחמת גוג ומגוג הייתה מלחמת העולם השנייה כאשר גוג היה אז היטלר ומגוג היו בנות הברית ותחילת הגאולה של קץ הימין החלה ב- ה' באיר התש"ח מועד הקמת מדינת ישראל.

שנא': " וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.[ דברים פרק ל']

וכך כותב הבן איש חי בספרו ״עוד יוסף חי״ חלק הלכות שנה א׳ פרשת יתרו:

״ולכן בודאי בית כנסת או בית מדרש שהוא בנוי עתה קרוב וסמוך להר הבית הוא מעולה ומקודש יותר"

המחבר: רק בשעה שאנו רשאים לבנות בית מדרש תחת ריבונות ישראלית ניתן לומר שאנו יכולים להעלות בקודש ומכאן מובן מאליו שלריבונות ישראלית על ארץ ישראל ישנה משמעות אלוקית רוחנית והדבר מסמל את בוא הגאולה ביתר שאת ממש.

בדורות הקודמים בתחילת הקמת מדינת ישראל זכינו למדינה בין השאר כי בני האדם לא היו משקרים ומילה הייתה מילה, דתיים וחילונים כאחד ולכן זכינו לניסי ניסים ומתוך הכאוס של השואה בתוך ומתוך החורבן נבנתה הארץ בהתיישבות היהודית לאחר אלפי שנות גלות בנכר.

למרבה הצער, כיום המצב לא כמו שהיה פעם ולכן נדחית הגאולה מיום ליום מרגע לרגע ודי למלך הקדוש לשמוע קול של אמת כגון קולותיהם של תינוקות של בית רבן למנוע ממידת הדין מלהחריב את העולם בגין מעשים של שקר.

קולם של התינוקות אלו קולות שלא מצוי בהם דבר שקר וקולות אלו טרם התקלקלו ופנימיות ליבם של התינוקות הללו עדיין טהורה וכל מעשיהם טהורים וככל שהינוקא גדל כך למרבה הצער גדל עמו כתם השקר [ בבחינת " יצר לב האדם רע מנעוריו"] ובאין מנהיג לאדם בבחינת מצוות התורה באמת ובתמים סופו להתפקר או שיהלך עם זקן ויתפלל במניין אבל מדובר בחזות חיצונית בלבד חזות שמהווה אחיזת עיניים בפני בני האדם ואין בה כלום של אמת הכל משחק והצגה והשקר מצוי בתוכו כאפעה, מפעפע חי נושם ובועט.

על שלושה דברים העולם עומד.

על הדין, ועל האמת, ועל השלום [ משנה אבות א יח']

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח,)אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רבי עובדיה מברטנורא

העולם עומד - ישובן של בני אדם מתקיים.

על הדין - לזכות את הזכאי ולחייב את החייב:

ועל האמת - שלא ישקרו איש בעמיתו:

ועל השלום - בין המלכיות, ובין אדם לחבירו:

המחבר: נשאלת השאלה:

למה על הדין? כי ללא אימת הדין אחד היה איש אוכל את חברו.

למה על האמת? כי האמת היא היסוד עליה הושתת ונברא העולם על ידי מי ששמו אמת.

למה על השלום? כי השלום מביא את בני האדם לחיות בשלווה ובנחת ואז אין מחלות.

חותמת של אמת

מצינו כי החותמת של הקב"ה היא "אמת" [(שבת נה]

" בראשית ברא אלוקים" סופי תיבות 'אמת'. חז"ל אמרו (שבת נה[ "חותמו של הקב"ה אמת". דרכו של מחבר שהוא טובע את חותמו ונותן את שמו בשער הספר. כך טבע הקב"ה את חותמו  "אמת".

לעניות דעתי ניתן לפרש את סוד החותמת כך: המילה אמת מורכבת מהאות א' והאות ת' קרי הכוונה לכל האלפה ביתא מההתחלה ועד הסוף מהם נברא העולם והאות מ'בין הא' והת' מציינת מ' של מלכו של עולם המחזיקה את האלפא ביתא קרי את כל העולם.

אמת

הייתי אומר כי על שלושה דברים העולם עומד :

על ההווה, העבר, והעתיד. העתיד הנו כאן ועכשיו ממש בפועל העתיד הנו שנייה לאחר השנייה הקודמת כפי שיפורט בהמשך שכן מדוב ברעיון פילוסופי המגלם את מרחב הזמן התורני והמבאר דעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים 'אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו".

וכן ראה ספר הזוהר קמח א' - ויהי ביום כלת משה וגו'. תאנא רבי יוסי ביום שנכנסה כלה לחופה. במאי אוקימנא ביום כלת משה אלא מלמד דעל ידוי דמשה נכנסה. אמר רבי יהודה וכי עד השתא אתעכבת דלא עיילת לדוכתה והכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו'. א"ר יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה.

מרחב הזמן

כלל המפרשים עסקו בקושיית הסדר הכרונולוגי בתורה ואיש מהם לא עסק כלל בשאלת מרחב הזמן שהנו מצומצם מבחינה רוחנית בפועל לנקודת זמן אחת שניתן לחלקה לשלוש שניות או יותר 3 פולסים

בפועל הם קבעו אותו דבר אבל בלשון של תקופה קדומה לשון שאיננה מתקדמת כגון הלשון של היום וההבנה של היום המתיישבת עם הקדמה המדעית ופיתוח חשיבה פילוסופית בנוגע לתיזות שונות העוסקות במרחב הזמן כגון תיזת " מרחב מינקובסקי" , [ על שם המתמטיקאי הרמן מינקובסקי שהציע את הרעיון והמודל המתמטי הראשון של מרחב-זמן, משנת [1907.

ונרגן מפריד אלוף

ראה: זוהר פרש' ויקרא קפב.

אלוף הקב"ה. וכתוב, " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן "[ בראשית א' ט'] שלא תעשה פירוד בין המדרגות הנקראות מים, מחמת שבועת שקר. אלא, אל מקום אחד, כראוי במקום האמת. ולא יתפשטו למקום שקר, שהמים הולכים לס"א, שאינו של הקב"ה. הרי שהמקראות דומים זה לזה.

תיבת נוח

ובידוע שנאסר התשמיש בתיבת נוח.

תנו רבנן שלשה שמשו בתיבה וכולן לקו ואלו הם: חם [ בנו של נוח] , הכלב והעורב.

כלב: נקשר- בשעת תשמיש הכלב נדבק לנקבה שעה ארוכה

עורב: רק- אומר רש"י שהעורב מזריע את נוקבתו באמצעות יריקת זרעו לפי נוקבתו

חם: לקה- שלקה בעורו שיצא ממנו כוש הכוונה למי שצבע עורו שחור.

[ילקוט שמעוני בראשית - פרק ח - רמז נח )

מצינו ב-"מכתב אליהו" פרש' נח: ככל שהצדק שולט, ואין גזל בעולם, לא שייך שינוי וחורבן, כי החורבן שולט רק במקום השקר והעוולה, וענין הגאולה הוא, גאולה מהשקר והחמס,

ארים ידי בתפילה

כאן המקום להוסיף מדברי הרמח"ל מהמאמר ארימת ידי בצלותין [ ארים ידי בתפילה] בו מציין הרמח"ל כי האלף השביעי הוא הסיפא והוא יום השבת, שלאחריו בא אח"כ חידוש העולם, בסוד השוואת הרישא והסיפא.

מכאן אף ניתן להסיק כי מדובר בתקופת של זמן הגאולה לכשתבוא הגאולה ויתחדש העולם כמעשה הבריאה ממש כמצוין בספר בראשית קרי נזכה לבריאה חדשה ואז ייאמר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ותקופה זו תחל בזמן שבו יהיה דין בבחינת ולכל היד החזקה ובזמן בו יהיה מורא גדול שנא' ולכל המורא הגדול .

מאמר בראשית

המחבר: הרמח"ל התחיל בבראשית וחפץ ה' בליבי לפתוח בדבר תורה בעניין מצוות התורה החל ממעשה בראשית ונתחיל בעניין שלושת המצוות העיקריות של היהדות הרמוזות במילה "בראשית" והן רמוזין במילה שבת המצויה במילה בראשית : ש' כנגד שבת, ב' כנגד ברית ת' כנגד תפילין.

מצוות התפילין היא המצווה הראשונה שעל היהודי לקיים. שנא': " וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את-חמורו, " [ בראשית כב' ג'] וזמנה של מצווה זו בראשית יומו של האדם , השכם בבוקר להמליך את המלך הקדוש על עולמותיו להזכיר מעשה בראשית, שמצווה זו מכתירה את הקב"ה כל בוקר מידי יום ביומו שכל יום חדש נחשב למעשה בראשית.

ומציתי זאת באותיות "בראשית" על דרך הזאת: ת' כנגד המילה "תפילין". ש' כנגד המילה "של". י' כנגד המילה " יד". ר' כנגד המילה "ראש". ונותרו אותיות "אב". וסוד הדבר: שמצווה זו בזכרים בלבד. רק במי שיכול להיות אב ואין למצווה זו כל שייכות בנקבות. ומקום הנחת תפילין אף הוא רמוז במילה בראשית : ב' כנגד המילה ב'מקום.

ש' כנגד המילה ש'ריר. ת' כנגד המילה ת'פוח. י' כנגד המילה י'ד . [ אלו תפילין של יד] ר' כנגד המילה ר'אש. ומקום הנחת תפילין של ראש רמוז באותיות א ו-ב' שהן מרמזות ל- ג' מוחין המצויים בראשו של האדם ומקום הנחת התפילין כנגד האות ת' כנגד המילה ת'ינוק. ר' כנגד המילה "רופס" [ ראה הרמב"ם הללכות תפילין ומזוזה וספר תורה] ואלו תפילין של ראש.

כל זאת כנגד תפילין של ראש. וכן האות ר' כנגד המילה ר'בינו. וכן האות ת' כנגד המילה "ת'ם" ואלו תפילין דרבינו ת"ם.

ובמילה "בראשית" נרמזין עוד שתי מצוות עיקריות של היהדות והן: המילה "ברית" [הכוונה לברית מילה ] והמילה:"שבת" .ודרכו של עולם שהיוצר חותם שמו על היצירה ובמילה בראשית נרמז שמו של היוצר והדבר נרמז על דרך ראשי תיבות וחילופי אותיות המצויים במילה "בראשית" : ראה: " אשר" , " ברא" , י' ר"ת י-ה-ו- ה. "ית" ר"ת יתברך .

וכן במילה בראשית נרמזין תרי"ג מצוות הם מצוות עשה [שס"ה] ומצוות לא תעשה [רמ"ח] והם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין של גוף האדם . וכן שס"ה כנגד מניין ימות השנה ומניין שנות חיי חנוך [ השר מטטרו"ו]

ראה: ת' כנגד ארבע מאות. ר' כנגד מאתיים. י' כנגד עשרה. א ' כנגד אחד. ב' כנגד שניים. ועולים כמניין תרי"ג.

ונשאל מה עניינה של האות ש' ועניינה לרמז על המילה שבת שמי שמקיים שבת כהלכתה הרי הוא מקיים בכך את כל התרי"ג. והאות ש' מניינה ג' מאות לרמז על ג' האבות שייסדו את ג' התפילות שמכוחן נוכל לקיים את התרי"ג מצוות ואלו התפילות בסוד המילה " שמע" ש' של שחרית, מ' של מנחה, ע' של ערבית ועל דרך הדבר ענו בני יעקב לאביהם " שמע ישראל" שאנו מתפללים ושומרים את המצוות שקיבלנו מסבא רבה אברהם, ומסבא יצחק ושלך אבינו ישראל.

ועוד האות ש' לרמז על המילה " ש'מייא" שחובה לכוון בקיום המצווה לשם שמים , והדבר מלמד על חובה של האדם להגיע מדרגה של יראת שמים כבסיס לקיום מצוות התרי"ג , ועל דרך הזאת אמרו חכמים " הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" [ברכות ל"ג ע"ב] שיראת שמים היא הזכות בחירה של האדם בעולם הזה , רק במצווה זו יש לאדם זכות בחירה של ממש והיא התשתית שחייב האדם להניח בעולם הזה כתנאי יסוד לקיום המצוות ובהיעדר יראת שמים יאמר באדם זה " כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה.[ תהילים י' ג'] ומכאן מצינו מי שאין בו יראת שמים הוא מכונה רשע ואותיות רשע אלו אותיות שער ואולם בסדר שאינו נכון והצדיק מכונה " שער". שנא' זה השער לה' צדיקים יבואו בו".[ תהילים קיח כ'] ואין הדברים כה פשוטים אלא רזא דרזין ואוסיף שהאות ש' נרמזת לאבות שהייתה בהם יראת שמים ויראת שמים איננה מידה אחת בפני עצמה אלא היא מידה המורכבת מ- ג' מידות, בסוד ג' אבהין להלן:

אמונה, יראה, ואהבה

ומידות אלו מרכבה לקיום המצוות ובהיעדרם אין עבודת ה'

וראשית עבודת ה' של האדם לעמול להשגת ג' המידות הנ"ל בכדי ליצור רקיע קרי מקום שניתן לעמוד עליו בתוך המים ולהניח עליו סולם לעלות במדרגות הקדושה בבחינת סולם יעקב שנא':"  ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו, מגיע השמיימה; והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו.  יג והנה יהוה ניצב עליו, [ בראשית כח' יב' , יג' ] שעל דרך הרמז מלאכי אלוקים אלו מידות שבאדם ככל שמלאכי אלוקים קרי המידות עולים בו אז במקביל יורדים מהאדם המידות הרעות ואז: " והנה ה' ניצב עליו" שהאדם מגיע למדרגה היסודית היא ההשגחה הפרטית.

"בראשית"

ובמילה בראשית רמוזים בר"ת שמותיו של הקב"ה :

י'הו"ה. א'להים. א'דני.

****************************************************

ונרמז הלל לה'

י'תגדל י'תקדש ש'מיה ר'בא

י'תברך י'שתבח י'תפאר י'תרומם י'תנשא י'תהדר י'תעלא י'תהלל ש'מיה י'הו"ה א'להינו י'הו"ה

[ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו אותיות שאחרי אותיות י'הו"ה א'להינו י'הו"ה]

א'לוהי א'ברהם, א'לוהי י'צחק, א'לוהי י'עקב, א'לוהי י'שראל

***********************************************

"בראשית"

ונרמזת תורת ישראל, באות א' של א'וריתא, ובאות ת' של ת'ורה . והאות ת' תרמז לתורה שבכתב שהיא נדרשת ביאור . ואות א' מרמזת ל- א'ור התורה שהיא תושב"ע שהיא מאירה.

עוד. האות ת' תרמז שתורת ה' ת'מימה קרי עוד טרם נגענו בה לא הגענו להשיג בה עדיין מאום. [ אור הגנוז סיפורי צדיקים]

עוד. האות א' תרמז ל-א'הבה ו- א'מונה והאות י' תרמז ל-י'ראה. ועל שלושה דברים אלו העולם עומד.

עוד. האות ת' תרמז ל- ת'שובה . והאות ר' תרמז ל- ר'חמים. שהתורה מקבלת שבים בתשובה ברחמים .

עוד. האות א' תרמז ל- א'בא ו-א'מא. שהתורה היא האבא והאמא של האדם ולא בשר ודם.

" כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם [ ישעיהו ב' ג']

עוד. האות י' תרמז ל - ירוּשָׁלָ‍ִם ול- י'שראל. ובשניהם אותיות " ישר" קרי ירוּשָׁלָ‍ִם היא עיקר ארץ ישראל ובשים לב השם ישראל מורכב מהמילים "ישר אל" ובמילה ירוּשָׁלָ‍ִם ישנן אותיות "ישר למו". וכן אותיות יורש

שנא': "מימינו אש דת למו " - מפרש רש"י, שהייתה התורה כתובה לפני ה' באש שחורה על גבי אש לבנה

ד' ת'

ונראה לי שהמילה דת המחולקת לשתי אותיות מרמזת על אש שחורה הכתובה על אש לבנה והכיצד? שהאות ת' שווה מניין ארבע מאות ואילו האות ד' שווה ארבע קרי האות ד' היא מצומצמת קרי היא קטנה כגון האותיות שהן קטנות ולכן היא כנגד האש השחורה

ואבאר: שירושלים היא ירושה רק "למו" לאלו שזכו לקבל את התורה במעמד הר סיני ולא לאחרים וכמובן שלא לבני ישמעל הטוענים לבעלות על הר הבית ,שם הם בנו מסגד המכונה "אל אקצה"

ועל זאת נא' " שפחה כי תירש גבירתה" [ משלי ל׳—כ״ג]

שבני ישמעל הם מבני הגר שפחת שרה והם בבחינת הנחש הקדמוני מחזיקים במקום בית הבחירה שהוא עיקר הכל, כגון האישה שהיא עקרת הבית, [ עיקר הבית] ועיקר הבית הוא מקום קודש הקודשים המצוי על הר הבית שכיום מצוי בשליטת בני השפחה [ בני הגר, בני ישמעל המוסלמים]

והנה התמונה של הכותל כיום ובשים לב לזנב של הנחש הקדמוני מימין לתמונה [ הכבש שבנתה המשטרה לעלות להר במקרה של המהומות] וראשו של הנחש מצוי בתוך ההר משם הוא ניזון ומזין את הס"א. והתמונה בעולם הזה ממחישה את שנעשה בעולמות העליונים מבחינה רוחנית שאנו יכולים לעלות כרגע רק על הזנב של הנחש ואולם איננו יכולים להתעסק עם הראש של הנחש הקדמוני וזהו תפקידו של משיח צדקנו שמשיח יוצא מניין נח"ש. בבחינת זה לעומת זה ברא אלהים.

וזה עניין השפחה שירשה את גבירתה. והגבירה היא השכינה גלתה ממקומה והיא שוכנת מחוץ לביתה בכותל המערבי מקום השראת השכינה כיום. והעניין הוא למנוע יניקת החיצונים באופן ישיר מהקדושה ועל דרך הזאת המוסלמים ניזונים מהאחוריים של הקדושה בשים לב אם ניקח את יום השבת של ישראל הרי המוסלמים אצלם יום השבת הנו יום שישי קרי מאחורי יום השבת ובני אדום הנוצרים מקיימים את השבת ביום ראשון שאף הוא מאחורי יום השבת של ישראל ולכאורה הוא מלפני שבת של ישראל ואבאר:

יום שבת של ישראל הנו היום השביעי לבריאה עליו נא' " ויְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. " [ בראשית ב' ג'] קרי הברכה מצויה ביום השביעי לבריאת העולם. ואומות העולם רוצים ליהנות מברכת היום השביעי ולינוק ממנה את מזונם. אבל לאחר יום השביעי אין כלום שהמחזוריות של ימי הבריאה מסתיימת תמיד ביום השביעי שלאחריו אין מאומה ולכן נא' " כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." ועל דרך הזאת כל מה שיכול להיות הוא רק מאחורי יום השביעי ומכאן עולה שאותו היום שלאחר יום השביעי יום א' שהוא השבת של הנוצרים הנו בבחינת היום הראשון לבריאה המצוי מאחורי יום השביעי היא השבת שניתנה רק לישראל.

ומכאן , יש לחשוש שאסור לבני ישראל להתפלל על הר הבית מחשש שתפילות ישראל יגרמו לחיזוק בני השפחה שהם אומות העולם וכל אלו שמנסים להקדים את הקץ ועולים להתפלל על הר הבית יתכן וחלילה מסכנים את עם ישראל, ולוקחים סיכון על עצמם שעלולים לאבד חלקם לעולם הבא מחשש שהם מחזקים את רגלי השפחה ובכך מעכבים את הגאולה.

דרוש תור ויונה

" כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם "

ואומר הכתוב "מציון תצא תורה" ומירושלים יצא דבר ה'. ומכאן נשאל: מה השוני בין תורה ל- דבר ? שהנה "דבר" על דרך הדיבור, היא תורה שבעל פה. ותורה הכוונה לתורה שבכתב.

ותורה נמשלה ל- "תור" הוא זכר של היונה. ויונה נמשלה לשכינה"

והרי ישנם אלפי סוגי ציפורים ולמה נמשלת השכינה דווקא ליונה?

והנה היונה היא שונה מכל עופות השמים במיוחד בשתי תכונות האחד צורת השתייה הזהה לשתיית הסוס והתכונה השנייה היא שהיונה גם הזכר וגם הנקבה מייצרים בזפק חלב שהוא מאכל הגוזלים, וזאת בניגוד לציפורים האחרות שאינן עושות כן ובכך בעצם דומה היונה לאדם המאכיל את התינוק בחלב ומכאן היונה מאכילה את הגוזלים בחינת " ישקני מנשיקות פיהו"

דרך השתייה: היונים, בשונה מעופות אחרים, טובלות את מקורן במים וגומעות מים עד לרוויה, בדומה לדרך שבה שותה הסוס. הנחיריים שלהן, הטבולות במים, נסגרות בשסתומים שריריים. עופות אחרים נוהגים לקחת מעט מים במקור ואז להרים את ראשן כדי להזרים את המים בגרון.

חלב יונים: חלב היונים' נוצר בזפק אצל הבוגרים, זכרים ונקבות, לקראת בקיעת הגוזלים, כתוצאה מהפרשת ההורמון פרולקטין. 'חלב היונים' נראה כמו דייסה חלבית או חתיכות גבינה זעירות ונוצר מהתפרקות תאי אפיתל הזפק שרקמתם גדלה במיוחד בתקופת הדגירה.

לפי בדיקות מדעיות עולה שחלב היונים' מכיל כ ע"ב אחוזים מים ,כ י"ו אחוזי חלבון וכ- י' אחוזי שומן.

הגוזלים אוכלים את חלב היונים ישירות מגרון ההורה ולכן כשיונה באה להאכיל את גוזליה אין היא נושאת במקורה מזון אלא היא/הוא מאכילה את הגוזלים מהמזון האגור בזפק. המרווחים בזמני ההאכלה הם גדולים ויכולים להמשך שעה ויותר, בשונה מציפורי שיר שבהם מתבצעת האכלה בתדירות של  כל מספר דקות ואף יותר.

ועל דרך זו אבאר את השם " ציון" שציון הכוונה ל- "יון" של היונה ונראה לי שהכוונה דווקא לגוזל של היונה.קרי הוא הצדיק [ בני ישראל] שאימו היא השכינה [ היונה]

ותכונה נוספת ביונים היא הנאמנות בזוגיות שאינם נפרדים לעולם ועל דרך הדבר כך השכינה לא יכולה להיפרד מישראל ועל דרך הדבר שמו אחד קרי הפירוד של השם הקדוש בזמן הגלות הנו פירוד לכאורה ולמראית עין רק לצורך תיקון העולמות על ידי בני ישראל ואולם בסופו של יום : "והיה יהו"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד" . ואחד יצא מנין אהבה ונכפלה המילה אחד ויצאו כמניין שם הוי"ה.

ותכונה נוספת ביונים שתמיד חוזרות למקום משכנם- והדבר רמז לשכינה שהיא בגלות אבל חוזרת למשכנה לכבוד יום השבת ולעתיד לבוא תשוב למשכנה בבית המקדש וכך יזכו ישראל לגאולה שיחזרו לארץ הקודש.

ומכאן מצינו את תכונותיה המיוחדות של היונה , להלן:

במאכל , שתייה, ונאמנות

וכך שונים ישראל מיתר אומות העולם

במאכל: שחייב בדיני הכשרות.

בשתייה: שהיא לימוד התורה הקדושה שתורה נמשלה למים.

בנאמנות: שהיא האמונה בה' הנובעת מאהבה שישראל אינם עוזבים את אמונתם בה' גם בגלות הקשה ומכוח אמונתם בה' שומרים על המאכל ועל המשקה כמבואר לעיל ועל זאת יאמר": " על שלושה דברים העולם עומד"

וכן מצינו אותו הדבר אצל הראשון למאמינים באברהם אע"ה שנטע א'ש'ל' בסוד אכילה, שתייה, לינה.שנא': " ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כא,לג]

באכילה כשרה, בשתייה של דברי מוסר [תורה] ובלינה היא האמונה בה' שהיא אמונה ללא ראיית חפץ כגון צלם אלא אמונה בדבר שאינו נראה.

ואצל אברהם היה המאכל כשר , והשתייה לימוד התורה, שהיה מחדיר דברי תורה באורחיו והלינה אצל אברהם מחליפה את הנאמנות שאצל אברהם האמונה בה' הייתה בסוד של שינה קרי היא טרם התעוררה אצל אורחיו שהיו רדומים באמונת ה' ולאכול כשר קל, ולשמוע דברי תורה קל אבל להוציאם מעבודה זרה מוחשית להאמין באל שאינו נראה קשה מאוד וזאת הצליח לעשות אברהם להשליט את האמונה באל אחד שאינו גוף ואינו דמות הגוף.

ואברהם לקח על עצמו להעיר את אותם רחוקים. שגייר את בני האדם שנא':"ואת הנפש אשר עשו בחרן" [ בראשית יב' ה'] דווקא בחרן מלשון שהיו תחת ממשלת הסטרא אחרא שהיא בבחינת "חרון אף"

ונא' "עשו" שאברהם בגברים ושרי בנשים.

ונא' " ויטע" אתיות "טועי" אלו טועי ה' שהלכו בדרך של טעות אחר עבודות זרות ומכאן מרמז הדבר שנטע אברהם את האשל בעבור להשיב בני האדם בתשובה. ואברהם היה הראשון שהחזיר את בני האדם בתשובה והוציאם מהבלי העבודה זרה.

ולכן נקרא שמו אב רם שהיה אב בחכמה והרים את בני האדם מבור הבורות שבעבודה הזרה שרק סכלים יכולים לעבוד לאבנים ועצים וכאשר החכימם אברהם מיד נגאלו מהבלי העבודה הזרה.

ויוזכר כאן יוסף הצדיק שנקרא גם כ- אב בשם "אברך" .[ אב בחכמה ורך בשנים]

אברם חי בתקופת המלך נמרוד הרשע שעשיו נכדו של אברהם הרגו ולקח ממנו את כותונת העור של אדם הראשון ואומרים שהיא כותונת הפסים שנתן יעקב לבנו יוסף.