מקור ארמית:

זהר קדמאה, דא זהר דנהיר ונציץ. בה תליא נהירו דאוריתא , ותורה אור. דחסד אע"ג דביובלא קאים ומתמן מתפשט לכל סטר, אבל תקפא דילה בימינא אתתקף. וגבורה בשמאלה וימינא מתמן זהר דא אתכליל הכא לאנהרא נהירו דאוריתא כדקא יאות.

תרגום

זוהר ראשון.זהו זוהר שמאיר ונוצץ ובו תלוי אור התורה. ותורה אור. שהחסד אף על פי שהוא קיים ביובל ומשם מתפשט לכל צד אבל עיקר כוחו דווקא מתגלה לצד ימין ובצד שמאל מתגלה הגבורה . זוהר זה מאיר מצד ימין כדי להאיר את אור התורה כראוי

באור

הרמח"ל מדבר על הזוהר [ האור] הראשון ומסביר את מהותו.

וההסבר הנו בבחינת "ותורה אור" מכאן הוא אומר כי החסד קיים ביובלא/יובל/פלג מים[ יסוד של אימא] משם אור התורה מתגלה בעוצמה רבה בצד ימין [ בחסד] ופחות בצד שמאל [ בגבורה]

יובל מים

יובל מים הנו פלג מים מלשון התפלגות מהזרם הראשי של המים המכונה נהר שנא' ונהר יוצא מעדן , שהנהר יוצא ממקור המים הראשי ששמו "עדן" ולנהר קוראים נהר מלשון של זרימה ראשית והיובל הנו בבחינת פלג מים מעין זרוע שנפרד מהנהר.

נר מצווה ותורה אור [ משלי ו' כט]

בספר הזוהר פרשת תרומה מוסבר " ותורה אור" ע"י ביאור נר מצווה ולאחר שהכתוב מסביר מהו נר מצווה [ מלכות] מסביר הכתוב את משמעות " ותורה אור" שהתורה ניתנה וקיימת בבחינת " מימינו אש דת למו" קרי היא קיימת בתוקף בימין ומאירה בשמאל וכך היא שלימה.- אשריכם ישראל.

***********************************************************************************************

שיוויתי יהו"ה

-----לנגדי תמיד-----

מקור ארמית:

זהר תנינא, דא זהר דבא תליא חדותא דאוריתא. ודא אקרי חמרא דאוריתא, דבה ויין ישמח חיים [ קהלת י,יט] מסטרא דחכמה ובינה. ואילן מארי קבלה מסטרא דעץ החיים.

אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע אתמר בה: שתוי אל יורה[ ערובין סד] דעץ הדעת תמן יורה יורה, ידין ידין [ סנהדרין ה] יורא לימינא יורה לשמאלא. ידין לימינא, ידין לשמאלא. ותמן יין המשכר דצריך להסתמרא מינה. אבל מסטרא דעץ החיים. ויין ישמח חיים. חדותא דזהר דא.

תרגום

זוהר שני. זה זוהר שבו תלויה השמחה שבתורה. והוא נקרא יין של תורה בו נא' "ויין ישמח חיים" [קהלת י, יט] מצד חכמה ובינה , והכוונה היא לאלו בעלי הקבלה שהם מצד עץ החיים.

אבל מצד עץ הדעת טוב ורע נאמר בו " שתוי אל יורה [ ערובין סד] שעל עץ הדעת נאמ' יורה יורה, ידין ידין [ סנהדרין ה] .

יורה לימין , יורה לשמאל , ידין לימין, ידין לשמאל. ובעץ הדעת מצוי יין משכר שצריך להישמר ממנו לעומת זאת מצד עץ החיים נא' בו "ויין ישמח חיים" בו מצויה השמחה של הזוהר הזה.

באור

מדובר בשתי אסכולות מצד אחד אלו אנשי הקבלה העוסקים בלימוד הזוהר ונוהגים מנהג חסידות ולעומתם אלא שאינם עוסקים בזוהר. העוסקים/ הלומדים בזוהר הקדוש הם בבחינת עץ החיים. לעומתם האחרים מי שאינם עוסקים בזוהר הם בבחינת עץ הדעת טוב ורע .

הלימוד והנהגת אנשי הקבלה מביא להם ולעולם שמחת לימוד התורה ולעומתם האחרים אינם מצויים בשמחת התורה והם צריכים להיזהר מחשש שהם יהיו שיכורים קרי יבואו לידי טעויות בהתנהלותם בחיי היום יום.

העצים שבגן עדן

בגן עדן היו שני עצים עליהם מדברת התורה בהקשר לחטא אדם הראשון.

עץ הדעת טוב ורע העץ [ טו"ר] שהיה מותר ליהנות הימנו בכל החושים מלבד חוש הטעם שכן נאסר באכילה.

עץ החיים - השמור על ידי להט החרב המתהפכת.שנא': "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" ] בראשית, ג', כ"ד]

עץ הדעת מושווה ליין ממנו ניתן לקבל שתי תוצאות שונות לחלוטין האחת מצב של שמחה והשנייה מצב של שטות ומכאן מדובר ביין [ תורה] שאין בה ברכה והיא עלולה לפגוע במי שאינו שותה/לומד ממנה כראוי.

אומר הכתוב דבר מעניין מאוד, אם תעסקו בלימוד הזוהר הרי כי לעולם לא תגיעו למצב של שטות. תורתכם תהיה בה ברכה מרובה ותעניק לכם אושר וחדוות חיים וזה בסוד הייחוד העליון שהדברים יסתדרו כבר מאליהם בידי ההשגחה העליונה שתדאג כי לא תשגו בדרככם.

ואין הדברים פשוטים כלל וכלל ישנו כאן סוד כמוס ביותר שיוצא כעת לאור להציל את כל מי ששוגה בדרכו למרות שהנו אדם דתי.

אומר הכתוב: אתה תלמד בזוהר ואני אדאג לך שתהיה בן עולם הבא, ותזכה לחיים תחת השגחה פרטית.

מכאן כל מי שהנו שבוי בקונספציה של איסור לימוד בזוהר לפני גיל 40 ובכלל, יש בידו טעות שכן יפה היה הדבר לדורות הקודמים בהם לא היו ספרים בנמצא והאורות האלוקים לא עמדו במקום המתאים כגון בימינו אנו בדור הזה שעליו נא' "כי הנה החושך יכסה ארץ" בבחינת "העלם".

אין אנו יכולים לראות כיום את האמת והזוהר הנו אור המאיר לנו כפנס מכוח ההשגחה הפרטית והכללית המעניקה חסות לעוסקים בזוהר בבחינת " כי אשב בחושך ה' אור לי" הכתוב מדגיש כי אשב" מדוע דווקא בישיבה וכי לא יהיה כך בעמידה אלא שטבע האדם ללמוד תורה [ ספר הזוהר] בדרך של ישיבה מכאן נלמד כי בזכות לימוד הזוהר הקדוש בדור החשוך נזכה לאורו של ה' אותו האור שיוליך אותנו לתכלית ראויה של ממש.

להט החרב המתהפכת

[בראשית ג' כ"ד]

תפקידה של החרב הזאת היא למנוע מבני האדם להגיע לעץ החיים ולאכול ממנו מה שיכול להביא את אותו האדם לחיי נצח אף שאינו ראוי לחיי נצח.

השאלה הנשאלת היא האם מדובר במקום שניתן להגיע אליו פיזית או מקום שניתן להגיע אליו רוחנית.

דומני כי שתי התשובות נכונות אולם הדרך הפיזית כמעט ואינה קיימת משום שניתן להעלימה מעיני בני האדם ומכאן נראה לי כי הדרך הרוחנית היא רלוונטית יותר.

ישנם מיליוני אנשים בעולם העוסקים בהתפתחות הרוחנית של האדם והכל להגיע למדרגת עץ החיים קרי להגיע להארה רוחנית לשלוט בעולם או בזולת או מכל סיבה זו או אחרת לרבות הגעה למצב מכוחו יתפשטו מכבלי הגוף החומרי ויזהירו ממש כמו שאנו מצפים להגיע למדרגה מעין זו כמדרגת אליהו הנביא שזכה לחיי נצח ואיני מדבר כאן על אנשים טובים מבני הגויים אלא גם על אנשים רעים בעלי חכמה.

להט החרב תפקידה למנוע ממי שאינו ראוי להגיע לחיי נצח באמצעות מכה רוחנית שתביא אותו לשגעון, ולכן היא מכונה מתהפכת שהיא מהפכת דעתו של אדם וכך הוא נהיה סומא ואינו יכול להמשיך בדרכו להגיע לחיי נצח.

רמז לפעולת החרב נמצא במלה "להט" שיוצאת בגימ' המילה "דם". שנא' "כי הדם הוא הנפש" קרי הלהט של החרב פוגע בנפש של האדם וכך הנו משתגע ומאבד את יכולתו להמשיך להשיג את מטרתו. - אשריכם ישראל

שיוויתי יהו"ה

-----לנגדי תמיד-----

מקור ארמית:

דזהר תליתאה. זהר דא איהו זהר דתמן קאים יניקו דאוריתא, ומזונא דנשמתא דאתאזנת מנה והתעדנת בעדונא דילה.

תרגום

הזוהר השלישי. זוהר זה הוא זוהר ממנו יניקת התורה המעניקה מזון לנשמה ומעדנת את הנשמה בעידון שלה.

באור

הזוהר השלישי מעניק את המזון הדרוש לנשמה. גוף האדם שהנו מרכבה לנשמה ניזון מצמחים, מהעופות הכשרים, מדגים וכו' ואולם גם הנשמה זקוקה למזון שהנו מזון מעודן שהנו זך מאוד שלא ניתן לחוש אותו בחושי האדם.

הנשמה יונקת את מזונה כגון תינוק היונק מדדי אימו.

שנא' " מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. [ שיר השירים ח' א'] האימא היא הכינוי לתורה, ומהדד של האימא יונקת הנשמה את המזון הזה הדרוש למחייתה.

בידוע שהאדם חייב בשינה ובהיעדר שינה ימות האדם ממש כגון בהיעדר מזון ימות גוף האדם.אם כן מה קורה כאשר האדם נרדם?

הזוהר הקדוש

"תא חזי, בשעה שאדם עולה על המטה וישן, כל לילה ולילה יוצאת נשמתו ממנו, ונדונת לפני בית דינו של המלך, אם זוכה להישאר בחיים הוחזרה הנשמה לעולם הזה... " (חיי שרה ה)

המחבר: הכוונה היא שהאם האדם יצא זכאי בדין אז הנשמה מקבלת מזון ואז היא חוזרת לגוף ואם יצאה חייבת בדין איננה מקבלת מזון ואיננה חוזרת לגוף האדם ואולם הסבר זה הנו בפני עצמו ומהווה דוגמה או הקבלה בעניין הזוהר השלישי שכן כוונת הכתוב בכל האמור בזוהר השלישי אינו מכוון למעשה הנשמה העולה לעולם העליון בשעה שהאדם ישן אלא הדבר מכוון למתן מזון לנשמת האדם בשעת לימוד התורה בהקיץ לא בשעה שהוא ישן וקיים שוני מהותי בין המצב של השינה ובין מצב בהקיץ כשהאדם ער.

כשהאדם ער הוא שולט במעשיו ואם לומד תורה אז אשריו ומה טוב חלקו ואולם בשעת שינה אין לאדם כל שליטה שהיא על התהליך הנעשה בעולם העליון , נשמתו של האדם עומדת לדין ואם יצא האדם חייב בדין אז הנשמה נשארת בעולם העליון וחוזרת לכור מחצבתה ואם יצא האדם זכאי בדין הרי הנשמה תחזור לגוף האדם לתת לו עוד זמן בעולם הזה למלא אחר תפקידו.

מאמר נשמת האדם מהזוהר הקדוש.

מאמר זה של הסהר הנו רב הוד ומהווה אבן פינה כל אדם באשר הוא

אומר הזוהר הקדוש: מכיוון שהאדם עוסק בתורה [ לומד משניות, ברייתות זהר וכו'] הוא נתקן בנשמה אחרת קדושה, [ מתעברת נשמה של צדיק] שכתוב, שרץ נפש חיה, נפש מחיה ההיא הקדושה, (שהיא המלכות), כי כשהאדם אינו עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, הקדושה שמלמעלה אינה שורה עליו. וכשהוא עוסק בתורה, באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש החיה ההיא, ולהיות כמלאכים הקדושים.

שכתוב, ברכו ה' מלאכיו, אלו הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכיו בארץ, וזהו שכתוב, ועוף יעופף על הארץ, זה הוא בעולם הזה, ובעולם ההוא למדנו שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים כנשרים לשוטט בכל העולם, שכתוב, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים... (שם רטז, ועיין שם עוד)

ואם תאמר שנפש חיה זו הכלולה בישראל היא נועדת לכל, חזר ואמר למינה, (דהיינו לישראל ולא לגרים), כמה מסדרונות וחדרים זה לפנים מזה, יש לה לארץ הזו, שהיא (נקראת) חיה, תחת כנפיה... (שם רכט, ועיין שם עוד)

כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקב"ה שתשמור מצוות התורה ושתעשה רצונו, ומוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום, כדי להשלים מדרגות העליונות, שהם בחשבון לך לך, כי כולם נמסרו לה, כדי שתתקן עמהן את הגן... (לך לך יד, ועיין שם עוד)

מיד וילך אתו לוט, זהו הנחש שנתקלל העולם בסבתו... שהנחש עומד לפתח להשטות הגוף, כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ, ועל כן לא תפעול הנשמה העבודה שנצטוית עד שיעברו עליה י"ג שנים בעולם הזה, כי מי"ב שנים ומעלה, הנשמה מתעוררת לעבוד העבודה שנצטוית, וזה שאמר ואברם בן חמש שנה ושבעים שנה, (שבעים במספר קטן הוא שבע), שבע וחמש הם י"ב, ואז יוצאת הנשמה מחרן, שהוא הקליפות, ומתעוררת ללכת בעבודת השם.

אחר י"ב שנה תראה הנשמה בעולם הזה, שהיא באה מחמש שנים, שהם חמש מאות פרסאות של עץ החיים, (כלומר שאז ניכרת, שהיא תולדה דז"א הנקרא עץ החיים ומהלכו ת"ק פרסאות)... אז יוצאת הנשמה מאותה הזוהמא של הנחש, ונכנסת בעבודה הקדושה, וזה שאמר בצאתו מחרן, מאותו חרון אף ומתוקפו של השטן, שעד עתה היה משטה את הגוף והיה שולט עליו.

באילן שולטת הערלה שלש שנים, שהם נקראים שני ערלה, ובבן אדם שלש עשרה שנה נקראים שני ערלה, כיון שאלו השנים עוברות על הגוף, והנשמה מתעוררת לעבוד עבודה הקדושה, היא פוקדת את הגוף, ומעוררת בו רצון טוב, להכניע את הנחש הזה, ואז לא יוכל הנחש לשלוט עליו כמו שהיה מקודם לכן...

ואת כל רכושם אשר רכשו, אלו הם מעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה בכח התעוררות הנשמה, ואת הנפש אשר עשו בחרן, היינו אותה הנפש שהייתה בתחילה בדביקות ובהתחברות של הערלה עם הגוף, ואחר כך תקנה אותה הנשמה, עליה אומר הכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיינו נפש המתאווה, שיש לה קורבה חזקה אל תאוות הגוף והקליפות.

כי לאחר מכך מי"ג שנה ולמעלה, שהנשמה מתעוררת לתקן את הגוף, שניהם (הנשמה עם הגוף) מתקנים אותה הנפש, שהשתתפה בתוקף הדינים של הנחש ובתאוותו הרעה, וזה שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, שאומר עשו, שהוא לשון רבים, משום שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש, הנשמה על ידי התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף על ידי מעשיו הטובים.

ועם כל זה, מתחזקת הנשמה על אותו הנחש לשבור אותו, בתוקף השעבוד של תשובה, וזהו שכתוב ויעבור עד מקום שכם, אשר שכם הוא מקום משכנה של השכינה, והיינו משום שכבר נשבר לגמרי תוקפו של הנחש על ידי הנשמה. (לך לך מב, ועיין שם עוד)

הקב"ה רמז לחכמה העליונה באברהם ויצחק, אברהם הוא נשמה לנשמה (דהיינו אור החיה), נשמה זו שרה, לוט זהו הנחש, שהוא בת זוגו של אותו סמאל... יצר הרע זהו רוח הבהמה, ועליו אמר שלמה בחכמתו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, נפש הבהמית זו היא נפש מצד היצר הרע...

ועל זה אמרו כי אותה נשמה לנשמה באה לאדם, ביראה בחכמה, (כלומר שמקובלת מספירת החכמה, ביראה וחכמה), הנשמה באה לאדם בבינה, וזה שאמר הן יראת ה' היא חכמה, (ועל כן אין נשמה לנשמה באה אלא על ידי יראה וחכמה), אבל הנשמה באה לאדם על ידי תשובה, הנקראת בינה, ונקראת שרה, ורוח הוא שנקרא קול, ונקרא דעת, והוא נמשך לאדם המגביר קולו בתורה, והרוח גם נקרא תורה שבכתב, ונפש השכלית נמשך ממנה מעשים טובים, (פירוש חכמה בינה דעת, נמשכים מהם נשמה לנשמה, ונשמה ורוח ונפש, הנשמה לנשמה הוא סוד אברהם, ונמשך מספירת החכמה, הנשמה הוא סוד שרה, ונמשכת מספירת הבינה, הרוח הוא סוד יצחק, ונמשך מספירת הדעת, וכן הנפש שהוא סוד רבקה, נמשכת מדעת, הרוח הוא סוד הימין, של הדעת, והנפש היא סוד שמאל של הדעת)...

ועל כן נשמה היא תשובה, (דהיינו בינה), המתחזקת נגד אותו הנחש לשבר אותו בכח השעבוד של התשובה, ומושכת אותו האדם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (שם עז, ועיין שם עוד)

והנשמה עומדת בעולם הזה כראוי, כדי לזכות בה אחר שתצא מעולם הזה, ואם היא זכאית היא חוזרת למקום שיצאה משם, שכתוב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה... ועתה בעולם הזה היא (נמצאת בינתיים) בין לעלות למעלה (למקום שיצאה משם, ובין לרדת למטה, (למקום העונשים, דהיינו) בין בית אל, (שהוא למעלה), ובין העי, (שהוא למטה, במקום העונשים, ודורש עי מלשון עי מפלה). אם היא זוכה עולה אל מקום המזבח אשר עשה וגו', מי הוא אשר עשה, ומה הוא מזבח, אלא אשר עשה שם זהו הקב"ה, שהוא עשה שם מזבח הזה, ותקן אותה על י"ב אבנים... ומזבח זה (שהוא השכינה), עשה שם בראשונה כאשר נברא עולם העליון הנסתר מכל העולמות, ומיכאל כהן הגדול עומד ומקריב עליו קרבנות מנשמות (הצדיקים), כיון שהנשמה עולה שמה (לקרבן) מה כתוב עליה, ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה קוראת שם (בשם ה'), ונקשרת בקשר החיים...

וכל זה אם הנשמה זכתה בעולם הזה לתקן את הגוף ולכפות תוקפו של אותו הארור, (דהיינו יצר הרע הנקרא) לוט עד שנפרד ממנו, מה כתוב, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם (שהוא הנשמה), ובין רועי מקנה לוט, (שהוא היצר הרע), כי בעולם הזה בכל יום ויום אלו המחנות והמנהיגים שמצד הנשמה הם במריבה עם אלו המחנות והמנהיגים שמצד הגוף, והם מריבים אלו עם אלו, וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם, בין הנשמה ובין אותו הנחש, הנלחמים בכל יום ויום.

הנשמה השיבה ליצר הרע ואמרה לו, אל נא תהי מריבה ביני וביניך, ובין רועי ובין רועיך, דהיינו בין המחנות שלי ובין המחנות שלך, כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב קרובים זה לזה, זה לימינו של אדם וזה לשמאלו...

כיון שנשארה הנשמה בלא מקטרג, והגוף נטהר מאותה הזוהמא, מיד הקב"ה משרה משכנו עמו, והוא יורש נחלה העליונה והתחתונה, ויש לו נחת בין הצדיקים, ואותו הארור, (דהיינו לוט), הוא בין הרשעים והם חוטאים עמו, עד שאין להם עוד גאולה לחטאתם.

מה כתיב וישמע אברם, זוהי הנשמה שנשארה בגוף בטהרה, כי נשבה אחיו, זהו היצר הרע, שנשבה בין הרשעים בהרבה עונות... (שם פב, וראה שם עוד)

הנשמה בעת שיוצאת מן העולם הזה, אם האדם זוכה, היא נכנסת בגן עדן הארץ, שנטע הקב"ה בשביל רוחות הצדיקים, בהארץ שהיא מלכות, כעין גן עדן העליון, שהיא בינה, ושם עומדים כל צדיקי עולם. וכשהנשמה יוצאת מעולם הזה, היא נכנסת במערת המכפלה ששם הוא פתח גן עדן, ופוגעת באדם הראשון, ובאבות אשר שם, אם זוכה הם שמחים בה, ופותחים לה הפתחים ונכנסת, ואם לא הם דוחים אותה לחוץ, ואם זוכה נכנסה בגן עדן ויושבת שם ומתלבשת בלבוש מצורת עולם הזה, ומתעדנת שם.

סתר הסתרים נמסר לחכמי לב, שלשה מדרגות הן הנאחזות זו בזו, ואלו הן, נפש, רוח, נשמה. נפש היא בחינת כח שהגוף נבנה ממנו, כי כשהאדם מתעורר בעולם הזה להזדווג בנקיבה כל האברים מסכימים ומוכנים ליהנות מזה, והנפש והרצון של האדם נכנס אז בהסכמה באותה הפעולה, ומושך את הנפש ומכניסה בהזרע שהוציא... (שם צד, ועיין שם עוד וערך נפש)

הנשמה היא כח עליון על כל אלו, (היינו על הנפש והרוח), והיא מכח הזכר, שהוא עץ החיים... והנשמה אחר פטירתו של אדם היא עולה למעלה מיד, (כלומר שאינה באה מתחילה לגן עדן הארץ שבעולם הזה כמו הרוח, אלא שעולה לשורשה מיד, דהיינו לז"א, שהוא שורשה מבחינת ההמשכה). וכל שלשת המדרגות הללו (נפש, רוח נשמה), מתקשרות זו בזו, וכאשר נפרדים כולם עולים וחוזרים אל המקום שיצאו משם... (שם קד, ועיין שם עוד, וערך נפש ורוח)

ומשום זה, משום שהנשמות הן תולדות הקב"ה בכל לילה ולילה עולות נשמות הצדיקים לגן עדן, וכשנחלק הלילה הקב"ה בא לגן עדן להשתעשע בהן, במי, אמר רבי יוסי בכולן, הן באלו שמשכנן בעולם האמת, הן באלו שמשכנן בעולם הזה, בכולן הקב"ה משתעשע בהם בחצות לילה בגן עדן.

בא וראה, עולם העליון נצרך להתעוררות מעולם התחתון, וכאשר נשמות הצדיקים יוצאות מעולם הזה, ועולות למעלה לגן עדן, מתלבשות כולן באור העליון בצורה יקרה, ובהן הקב"ה משתעשע ומשתוקק אליהן, כי הן פרי מעשיו, ועל כן נקראים ישראל בנים להקב"ה משום שיש להם נשמות קדושות, כמו שאתה אומר בנים אתם לה' אלקיכם, כי (הנשמות) הן בנים ודאי, פרי מעשיו של הקב"ה...

אמר רבי ייסא, ואפילו באלו (הנשמות) שבעולם הזה אתה אומר הוא משתעשע, איך הוא זה, אמר לו, משום שבחצות לילה כל אלו צדיקי אמת מתעוררים כולם לקרות בתורה ולהשמיע תשבחות של התורה, ולמדנו, שהקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך גן העדן כולם מקשיבים לקולותיהם, וחוט של חסד נמשך עליהם ביום... (שם לך לך קל, ועיין שם עוד, וערך נפש)

ומשיב רבי אבא, אשריהם הצדיקים, שנשמותיהם מתעטרות לפני המלך הקדוש, מטרם שבאות לעולם (להתלבש בגוף), כי כן למדנו, באותה שעה, שהקב"ה מוציא הנשמות לעולם, כל אלו הרוחות והנשמות כולם כלולים מזכר ונקבה שמתחברים יחד. ונמסרים בידי אותו הממונה השליח שהפקד על עיבור בני אדם, ושמו לילה, ובשעה שיורדים לעולם ונמסרים בידיו של אותו הממונה הם מתפרדים זה מזה, ולפעמים אחד מקדים את חבירו לירד להתלבש בבני אדם.

וכשמגיע עת הזיווג שלהם הקב"ה המכיר את (הזכרים והנקבות) של אלו הרוחות והנשמות, הוא מחבר אותם כמו שהיו בתחילה (מטרם שבאו לעולם), ומכריז עליהם (בת פלוני לפלוני, וכשמתחברים נעשו גוף אחד ונשמה אחת, והם ימין ושמאל כראוי (שהזכר הוא חלק הימין של הגוף והנשמה, והנקבה חלק השמאל מהם), ומשום זה אין כל חדש תחת השמש, כלומר אף על פי שהקב"ה מכריז בת פלוני לפלוני, עם כל זה אין זה חידוש, אלא החזרה למה שהיו מקודם שבאו לעולם, וכיון שאין זה ידוע אלא להקב"ה, על כן מכריז עליהם... (שם שמח, וראה עוד ערך נשואין)

רבנן פתחו בביאור הפרשה עם הכתוב הזה, לריח שמניך טובים, שמן תורק וגו' תנו רבנן, נשמה הזו של האדם, בשעה שעולה מהארץ לרקיע, (דהיינו בשעה שהאדם ישן בלילה), והנשמה עומדת באותה זיהרא עלאה שאמרנו, הקב"ה מבקר אותה.

תא שמע, אמר רבי שמעון בן יוחאי, כל נשמה של צדיק, כיון שעומדת במקום שכינת כבודו יתברך, (היינו שראויה לקבל הארת חכמה שהוא סוד עמידה), וראויה לישב אצלה, (דהיינו לקבל את לבוש החסדים, שהוא סוד ישיבה), הקב"ה (הוא ז"א) קורא אל האבות, (הם הג"ת, ג' קוין שלו), ואומר להם, לכו ובקרו את פלוני הצדיק שבא, והקדימו אותו שלום משמי... (וירא יט, ועיין שם עוד)

רבי אלעזר היה יושב והיה לומד תורה, בא אצלו רבי עקיבא, אמר לו במה עוסק מר, אמר לו במקרא הזה, שכתוב, וכסא כבוד ינחילם, מהו כסא כבוד ינחילם, זה הוא יעקב אבינו שעשה אותו כסא הכבוד בפני עצמו, לקבל תורה בעד נשמות הצדיקים, ושיעור הכתוב הוא, וכסא כבוד, דהיינו תורתו של יעקב, שנעשה לכסא הכבוד ינחילם לנשמות הצדיקים.

והקב"ה הולך עם יעקב בכל ראש חדש וראש חדש, וכאשר הנשמה רואה את כבוד האספקלריא השכינה של רבונה, (הנשמה) מברכת ומשתחוית לפני הקב"ה, זהו שכתוב ברכי נפשי וגו'... (שם כג, ועיין שם עוד)

אמר רב חסדא אין הקב"ה עושה דין ברשעים, עד שנמלך בנשמתן של צדיקים, הדא הוא דכתיב מנשמת א-לוה יאבדו... אמר רבי אבהו הנשמה עומדת במקומה והיא יראה להתקרב אליו, ולומר לפניו כלום, עד שיאמר למטטרו"ן שיגישנה לפניו, ותאמר מה שרצתה, הדא הוא דכתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. (שם קצא)

...ונטל הקב"ה את הנשמה הטהורה מכסא הכבוד, להיות מאירה לגוף, הדא הוא דכתיב ראשך עליך ככרמל, זהו כסא הכבוד, שהוא ראש על הכל, ודלת ראשך כארגמן, זו היא הנשמה הנטלת ממנו... (שם שפט)

אמר רבי לוי, הנשמה בעודה במעלתה ניזונת באור של מעלה, ומתלבשת בו, וכשתכנס לגוף לעתיד לבא באותו האור ממש תכנס, ואזי הגוף יאיר כזוהר הרקיע, הדא הוא דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע,וישיגו בני אדם דעה שלמה... (שם שצג)

************************************************************************************************

שיוויתי יהו"ה

-----לנגדי תמיד-----

מקור ארמית:

זהר רביעאה. בה קאים תקפא דאוריתא ונצחונא דילה. ודא נצח. בה כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו [ ברכות ז ובע"י]. דמסטרא דהוד שכינתא אזלת מנדדא מאתר לאתר. אבל מסטרא דנצח אקבעת בימינא, דאתמר בה: נעימות בימינך נצח [ תהילים ט"ז, יא] ובה וגם נצח ישראל לא ישקר וכו' [ שמואל א' טו' כט'] ודא לדוד אתמר דאיהו אתקין לה בנצח לימינא.

תרגום:

זהר רביעי בו מצוי כוחה ונצחיותה של התורה וזהו " נצח" על זאת נאמר כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו [ עי' ברכות ז, ב.] שמצד " הוד" השכינה הולכת ונודדת ממקום למקום. אבל מצד "נצח" היא קבועה מימין שנא' " נעימות בימינך נצח" [ תהילים טז, יא] ובנוסף נא' " נצח ישראל לא ישקר" [ שמואל א, טו, כט] וזה נאמר על דוד , שהוא התקין את השכינה בנצח לימין.

באור:

במאמר זה מדובר על ספירה בשם " נצח" .

כידוע ישנן עשר ספירות המנהיגות [לכאורה] את העולם כפי שנאמר ב: "פתח אליהו" שנא' "ואינון עשר ספירן להנהגא בהון עלמין" .וכידוע אלו עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, [ר"ת: כח"ב חג"ת נהי"ם ] ומכאן לכאורה ספירת " נצח, היא שביעית ולא רביעית ואולם היא רביעית כאשר מדובר בהנהגה בבחינת שבע ספירות ואז " נצח" היא הרביעית במספר כאשר אנו מתחילים לספור לפי סדר : חסד, גבורה, תפארת , נצח ,הוד, יסוד, מלכות [ ר"ת : חג"ת נהי"ם] אלו שבע ספירות שכן ישנה הנהגה בבחינת עשר ספירות וישנה הנהגה בבחינת 7 ספירות וכאשר אנו סופרים לפי הנהגת של שבע הספירות ספירת הנצח היא רביעית במספר.

וכידוע אומות העולם עושים שימוש במילה " ספרה" כגון: "אטמוס-ספרה"[מיוונית:ἀτμός "אטמוס" - גז, קיטור, ו-σφαῖρα "ספאִרה" - כדור, כיפת השמיים[

וכידוע היוונים בימי קדם ניסו ללמוד את סודות התורה ומכאן הם קבעו את השם ספרה במקום המילה "ספירה" על דרך השיבוש הלשוני ומהם למדו יתר אומות העולם ומכאן גם הם עושים שימוש בכינוי המשובש אותו הם אימצו כמילה מהשפה היונית שהתבססה בלקסיקון הבינלאומי כמילה מקורית כביכול.

למה כל זה מעניין אותנו ? והתשובה היא כי בלשון הקודש כל מילה מקורית או כינוי מסוים או שם מסוים מסמלת את פועלה , את תפקידה, וכו' ולדוגמה המילה "ספירה" מסמלת "אור".המאיר מצד עצמו כגון אבן "הספיר" המכונה " לבנת הספיר" כאשר בידוע לנו שהספיר אבן יקרה שמאירה מצד עצמה.

לבנת הספיר

מצאתי לנכון לצרף מדברי גדולים בעניין לבנת הספיר.

אבן עזרא:...והנה לבנת הספיר כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה ההוא דמות כסא, וטעם כעצם השמים לטוהר, תחת לבנת הספיר, והוא הרקיע, שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל, והנה כתוב ויראו את אלקי ישראל, ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל, כי חפש דרך קצרה, כי היא תחת רקיע, גם הוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. (שמות כד י) [רבי אברהם אבן עזרא - הרעב"א- מחכמי ספרד]

מורה נבוכים:...וזה אשר שמני שאפרש מאמר התורה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, שהם השיגו במראה הנבואה ההיא אמיתת החומר הראשון והתחתון, כי אונקלוס שם רגליו שבים אל הכסא, כמו שבארתי לך. וזה באר שהלבן הוא שתחת הכסא, הוא חומר הארץ, וכבר שנה רבי אברהם זה העניין בעצמו וגלה בו, רוצה לומר היותם שני חמרים עליונים ותחתונים, ושאין חומר הכל אחד, וזהו סוד גדול לא תקל בביאור גדולי חכמי ישראל בו, שהוא סוד מסודות המציאות וסתר מסתרי תורה... (חלק ב פרק כו)[הרמב"ם החל לכתוב את מורה נבוכים בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191).]

רבינו בחיי: לבנת הספיר - תחת רגלי הכסא הרקיע, לרב סעדיה גאון הספיר לבן, שראו לובן וזכות שהאור נראה אחריו, ולרבי אברהם ספיר הוא תכלת ונאמר על הכסא, ותחתיו ראו כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא, ולא הזכיר החיות שתחתיו, כי משם חטאו, ששמטו אחד מטטרמולין [*] שלו. ועל דרך החכמה לבנת הספיר היא השגה במראה הנבואה, אמיתת החומר הראשון, שהיה משלג שתחת כסא הכבוד. ואונקלוס תרגם רגליו על הכסא, מלשון סבותיו, שהחומר מאצלו והוא סבתו, ובראו וחדשו אחר העדרו. לבנת הספיר - שהחומר ההוא נעדר הצורה ולכן מקבל כולן, וכן בהמורה... (שמות כד י, ועיין שם עוד) [ "בחיי בן אשר אבן חלואה" פעל בשנת 1225 , מחכמי ספרד והיה מתלמידי הרשב"א]

ואומר הרמ"ע מפאנו שאונקלוס עיבור אליפז בן עשו הרשע.: אונקלוס הגר עיבור של אליפז שלא רצה להרוג את יעקב במצות אביו, ולקח לו הזהב ועזב לו הגוף, ואמר אליפז מה אעשה לצווי של אבא, א"ל קח לך הכסף והזהב והנפש תן לי והעני חשוב כמת,

וכן נתייעץ עם טיטוס כשבא להתגייר, וא"ל לך והצר להם היו צריה לראש, ולא שמע לו ונתגייר, והענין טיטוס הוא עשו, ורישיה דעשו בעטפיה דיצחק, כי מראש פרעות אויב הוא כמס עמדי

אברבנאל:...ומה שהשיגו הזקנים, נראה כי ה' ברא ג' עולמות, ובכל אחד חלק מושלם שינהיגו

בעצמו וישפיע עליו בלי אמצעי, וכן העלול הא' מקבל ממנו, וממנו משתלשל לשאר, כמו שאמר וקרא זה אל זה, ובתפלה: וכולם מקבלים זה מזה... וכן ישראל בעולם התחתון דבקים אליו ית' בלי אמצעי, ודבקות זו השיגו אצילי בני ישראל. לבנת הספיר - השכלים הנבדלים שעל הרקיע, כמו שכתב ביחזקאל, ומעל לרקיע... כמראה אבן ספיר דמות כסא וגו', ועל הכרובים, שהם להמורה הגרמים השמימיים, ספיר - לא כאבן עזרא שפירש אינו אדום, אלא נעדר המראים ומקבל את כולם, כי הוא אדום, ואמר כמעשה - כי בהירות הספיר רק על ידי מלאכה ולא בטבע, ואל תטעה שהשמים הם הכסא... (שם)[רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל - 1437- נולד בפורטוגל , למד אצל רבי יוסף בן אברהם חיון]

ספורנו: לבנת הספיר - עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, כהספיר הלבן הנעדר המראות, והוא עצם הנפש השכלית האנושית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחירי, וכעצם השמים - וראו שזה העצם נבדל מהחומר האנושי והטהור ממנו, כמו עצם השמים נפש הגלגל שאינו מעורב עם חומר הגלגל או גופו. (שם) [רבי עובדיה סְפוֹרְנו,- נולד ב- 1473 עד 1550, פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה,  שיר השירים ,קוהלת ופירוש לפרקי אבות. ]

מלבי"ם:...וכאן השיגו הנהגה נסית זו, תחת רגליו - המסובב ממנו, השיגו שהשפע יורד מעולם האצילות לעולם הכסא, שהוא תחת רגליו, לבנת - אז היתה הנהגתם כפי מעשה הדור, ולא כבימי יחזקאל, ולכן ראו לבנה העשויה בידי אדם, ולא אבן כביחזקאל, ואמר כמעשה ולא כמראה, וכעצם השמים - ומושך השפע ממקום הטוהר בעצמו, ולא על ידי האופנים שדרכם הנס הנסתר, וזאת השיגו הזקנים. (שם) [ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (להלן - מלבי"ם), אשר חי בשנים 1809-1879, היה מהדמויות הבולטות במזרח אירופה במאה ה-19, במדינת רומניה בתקופת השר משה מונטפיורי שהציל את המלבי"ם ]

[*] טטרמולין: והביא רבי אברהם אבולעפיה בספר"ו גן נעול" שהנו באור על ספר היצירה בעניין "טטרמולין".

ראה: "......ומפני היות שתי הדברות הראשונות שהם אנכי, ולא יהיה לך, נשמעים לכל ישראל, והם שני עניינים שמשלימים אמיתת האדם. האחד, להתקרב אליו בתכלית הקירבה, כפי יכלת כל איש ואיש ממנו. והשני, להתרחק ממנו (מע"ז) בתכלית הרוחק. ונאמר בשניהם, "אנכי יי אלקיך", והיה בשמיעת האזנים. על כן ביקש אהרן מן העם, "נזמי הזהב אשר באזניהם" (שמות לב' ג'), על זה עשה להם אלקי זהב ועגל מסכה נרמז באומרם ז"ל, שהשם אמר למשה הם השמיטו אחד מן טטרמולין (ארבע חיות המרכבה) שלי ועשאוהו אלוה. ונאמר ברמז זה, "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו' כ'). בתבנית שור, ולא בשור ממש. גם "כבודם", תיקון סופרים הוא, "את כבודי", היה לו לומר:

כל שם וכל כינוי פעולתו מסתתרת בו ואצל מלאכים הדבר בא לידי ביטוי של ממש שכן כל מלאך יש לו שם מבחינת הפועל ותוספת לשם הפועל היא המילה "אל" כגון : "רפא-אל" מלאך הממונה על הרפואה. או רזי-אל זהו מלאך הממונה על סודות התורה.וכו'.

ועל זאת הדרך "משה" נקרא על שם פועלו לפיו הוא משה[ משך/הוציא] את בני ישראל ממצרים ו/או על דרך הצלתו שהוא נמשה מהיאור.

שורש השם משה הנו שורש השם משיח ושני השמות מתחילים באותיות " מש" והדבר מרמז על תחילת הגאולה במשה וגמר הגאולה במשיח על ידי אותו הנביא הנאמן.

משה בגימטריא: 345 . משיח בגימטריא: 358 .ההפרש ביניהם 13 היוצא בגימ' גי.

כתוב בתורתנו הקדושה: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. [ דב' פרק לד:ה-ו:]

נאמ': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ ! לכאורה המילה גיא צריך בסופה להוסיף את האות א' והנה כאן היא נחסרת. שנים רבות לא הבנתי מדוע ה' קבר את משה רבינו ב- "גי" שהנו מקום נמוך ולא מקום גבוה כפי כבודו של משה שמצינו באהרון הכהן אחי משה שהוא נקבר במקום גבוה.

שנא':" ויעל אהרון הכוהן אל-הור ההר, על-פי יהוה--וימת שם:  בשנת הארבעים, לצאת בני-ישראל מארץ מצריים, בחודש החמישי, באחד לחודש.  לט ואהרון, בן-שלוש ועשרים ומאת שנה, במותו, בהור ההר". [ במדבר ל"ג פס' ל"ח, ל"ט.]

אם כך באהרון קל וחומר במשה

מכאן יובן מדוע ה' קבר את משה ב-גי רמז ל- גי החסר בין השם "משה" לבין השם "משיח" והרמז שמשה הוא יבוא בגלגול בדור האחרון ויתגלה כמשיח צדקנו והוא זה שיגאל את עם ישראל.

[ כאן המקום לציין את מאמרו המאלף של ד"ר יאיר ברקאי בעניין פטירת משה רבינו שפורסם ע"י "המרכז ללימודי יסוד ביהדות" [ אונ' בר אילן] פרשת נצבים-וילך, תשע"ג מספר 1032]

ודע: יש כ"ד ספרים בתנ"ך והם מקיפים תקופה של 2,489 שנה מבריאת העולם עד פטירתו של משה רבינו ע"ה.

דרוש " כַּדְכֹד "

שנא' : וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ [ ישעיו מג' נד' ,נה'] והנה כ"ד ייצא מניין כ"ד ספרים שבתורה ולעתיד לבוא יהיו כ"ד כ"ד פעמיים לא פעם אחת .

ואבאר: שלעתיד לבוא לא יהיה שינוי ב- כ"ד הספרים ואולם הם יאירו מתוכם את סודות התורה כאבן יקרה בשם "כדכד" שהנה האבן היא בבחינת כ"ד ואילו האור שהיא מאירה מתוכה היא בבחינת כ"ד נוסף כגון אור התורה שיאיר לעתיד לבוא מתוך כ"ד הספרים דהיום.

ומכאן נקיש לעניין רבקה ואליעזר שליחו ועבדו של אברהם אבינו. שנא':

שנא':" וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" [ בראשית כד' יד'] ונראה לי לבאר שעניין הכד הנו סימלי וירמז על כד' ספרים שבתנ"ך קרי מי שיש בתוכה "כד" הווי אומר מי יש בה את התורה הקדושה.

ומהו עניין ההשקיה? שההשקיה תרמז למי שמקיימת את מצוות התורה.

עוד. שנא': , "וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה ": ונשאל מה עניין הגמלים ואבאר שעניין הגמלים ירמז ל- ג' "מלים" אלו שמלו ראשונים : אברהם, יצחק, ויעקב והדבר ילמד על שייכותה לשורש הקדוש המורכב משלושה שעשו ברית מילה אלו שלושת האבות.

והיא משקה את אברהם בכך שהיא מביאה לו נכדים ומשקה את יצחק שמביאה לו בנים ומשקה ליעקב נכדה שמביאה לו את הברכות.

והנה נמשלה תורה למים והאדם נמשל לכלי כגון כד המכיל את המים.

ומצינו במסכת תענית דף ז עמוד א

אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה]

ואבאר: טבע של המים שהם ישרים . אם ניקח צינור מים שקוף ונשים קצהו האחד בתוך יער ומאה מטר משם נשים את הקצה השני של הצינור ונמלא את הצינור במים כך ששתי הפיות יהיו שווים במים שלא תישפך טיפה מכאן ולא משם נדע שאם נמתך חוט בין שתי נקודות המים הרי החוט יהיה קו אחד ישר. כך בונים הבנאים את הקירות ובמיוחד הרצפים מרצפים כך את הרצפה שתהיה ישרה ובלי המים לא ניתן למדוד קו ישר בעולם.

שנא' " פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים" [ תהילים יט' ט'].

" עד כי יבוא שילה" . (בראשית מ"ט)

שילה בגימ' שווה " משה". שבסוף הימים יגיע משה בכינוי " שילה" .

ומצאתי כי שם שילה ירמז על העתיד לבוא . ור"ת " שילה" יצא:

ש= שם

י= יבוא

ל= לעתיד

ה= הגואל

וניתן לקרוא כך: שם הגואל לעתיד יבוא. ושילה יצא מניין "בשגם" שנא': " בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר "[ בראשית ו ג' ]

וסודו הוא "בשגם הוא בשר" קרי הגואל הוא "בשר" בשר ודם קרי הנו ילוד אישה.

ומפרשים שהכינוי "שילה" מלשון שיליית אישה. שייוולד מאישה קרי יבוא בגוף בשר ודם בסוד הגלגול בדור האחרון הוא הדור הזה בסייעתא דשמייא.

ראו את ר' בחיי, בראשית מ"ט:ט'

וטעם מלת "שילה" שלא אמר: בנו, הזכיר יעקב המשיח בשם שילה, כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים, מלשון: (דברים כ"ח:נ"ז) "ובשליתה היוצאת מבין רגליה", ותוספת ה"א שבמלת "שילה" רמז לה"א אחרונה שבשם, והיא בתו של אברהם, והיא שנשאת לשלמה, והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח, הוא שכתוב: (ישעיהו י"א:ב'-ג') "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'", "והריחו ביראת ה'". שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת, (ישעיהו י"א:ט') "כמים לים מכסים". ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה...

ורבי יוחנן אמר: למשיח. מה שמו? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר (בראשית מ"ט) עד כי יבא שילה.

המחבר:

שנא': "עד כי- יָבֹא שִׁילֹה": ושים לב " יָבֹא שִׁילֹה " יצא כמניין "משיח"

"שילה" יצא מנין "המצרי" וכן יצא כמנין: " משה" לרמז על משה רבע"ה שנולד במצרים.

שנא': " וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן." [ יואל ג ג']

והנה "דם אש" יצא כמניין " משה" ולא בכדי בליל הסדר נוֹהֲגִין לְהַטִּיף טִפָּה מִן הַכּוֹס בַּאֲמִירַת 'דָם', 'וָ אֵשׁ"

שילה

ועוד ולדעתי: שמו של משיח כילוד אישה רמוז בשם שילה ושילה בגימ' יוצא " איש דל ".

והמושג "איש דל" אינו דבר של מה בכך שכן מדובר בתתרי וסתרי, או שהוא איש או שהוא דל.

המילה "איש" מציינת אדם בעל מעלה. שנא' " תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים  "[ תהילים צ א']

"הָאֱלֹהִים: יצא מניין : " מלאך"

ומכאן נקרא את הפסוק כגון: תפילה למשה איש מלאך. שהגיע למדרגה של מלאך.

והנה משה מכונה בשם תואר "איש" כגון "אדם הראשון" שנא': "כי מאיש לוקחה-זאת." [בראשית ב' כג']

ובא הדבר לרמז על הקשר בין משה לבין אדם הראשון דווקא באחרית הימים בזמן בו יתגלגל משה [ הוא רבי ישראל בעל שם טוב] בבבחינת "שילה" לסיים תיקון אדם הראשון והוא הגואל צדק.

ומה הקשר בין "שילה" [ המשיח] לאדם הראשון"? והנה "אדם" יצא בגימ' כמניין: " הגואל".

התואר "איש" מביע גדולה רוחנית כגון של מלאך ה' ומאידך גיסא המילה " דל" מעידה על ההיפך ממעלת המלאך מלשון דלות.

ואסביר: המדובר במצב פנימי ובמצב חיצוני בבחינת " אל תסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בו".

משיח אינו ככל האדם ואין תוכו כברו כגון יתר בני האדם, הוא צדיק נסתר והוא כנגד ל"ו צדיקים קרי בזכותו עומד העולם.

מבחינה חיצונית משיח יראה לבני האדם כמי שאינו בעל מעלה רוחנית גבוהה ומכאן הוא נחזה מבחינה חיצונית להיות " דל" דל במצוות ובמעלות הרוחניות [ בבחינת עני שנא' " והוא עני" - ישעיה נ"ג] .

וכל בני האדם זילזלו במשיח כמובא בישעיה שבני האדם מדברים ביניהם לאחר התגלות משיח בן דוד שנא': "וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ( ישעיהו, פרק נ"ג, פסוק ד')

למרות חיצוניותו כאיש דל בפנימיות הוא בבחינת איש כמי שהנו גדול בתורה ועל כך שנא' " הלא זה אוד מוצל מאש" כגון הגחל שהאש מצויה בפנימיותו ולא בחיצוניותו.

ולא בכדי ערך משה רבנו את תפילתו המהווה חלק מספר תהילים " תפילה למשה איש האלהים"

שמשה רבנו ע"ה התפלל על עצמו, על הזמן העתיד לבוא בסוף הגלות על הזמן בו הוא עצמו יבוא בגלגול בעולם הזה כילוד אישה [ בבחינת שילה] בגלגול בסוד משיח צדקנו.

בשים לב " משה איש האלוהים" סופי תיבות מהסוף להתחלה יצא " משה" לרמז שהוא מתפלל על העתיד ולא רק על ההווה.

פסוקים אלו אף הם נאמרו על "שילה" להצילו מידי בני האדם החפצים את רעתו שכן הס"מ מתלבש בבני האדם לפגוע בשילה למנוע את הגאולה ולהותירו בבחינת משיח בן יוסף שדינו בכל דור ודור להיהרג על ידי " ארמילס רשיעא" ו/או למות ככל האדם.

ומשיח בן יוסף מצוי בכל מיני בחינות ויתכן ויתגלגל ו/או יתעבר במס' בני אדם צדיקים בעת ובעונה אחת ואם אחד יהרג יוותרו האחרים

ומצאתי דבר מעניין ברצח של " יצחק רבין ע"י המרצח ששמו הנכון אמיר ולא עמיר כפי שנכתב בשגגה.

" יגאל אמיר" שמו כשם ארמילס ואותיות אמיר אלו אותיות "ארמי" [ חסר "לס" שהוא שם תואר] לרמז שהוא בבחינת ארמילס רשיעא.

וככל הנראה רבין היה בבחינת משיח בן יוסף שביקש והצליח לעשות שלום עם העמים והדבר לא עלה בידו מחמת מה שאירע . ה' ישמרנו ויצילנו.

ושיהיה ברור שמדובר ברוחו של משיח בן יוסף שהיא בבחינת " ורוח אלקים מרחפת על פני המים" קרי מתעברת וזזה מקום למקום ויכולה לשרות על כמה אנשים שונים בעת ובעונה אחת.

ומכאן נא' בתהילים " שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו" פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו" שמשיח הנו דל ויתום מגוף של ממש והוא נדח מגוף לגוף כאמור לעיל.

ומשיח האמיתי מי שיהיה בן דוד גם באופן גשמי הנו יתום שאין לו קרובי משפחה והוא עני ורש, עני מכסף ורש מהמצוות שכן הוא מנוע מלקיים את מצוות התורה מכוח גזירת הכתוב ואם בעוונותינו נחזה משיח כמי שהנו עובר עבירה הרי הדבר נכפה עליו משמיא כדי שירד לבור הקליפות לתיקון הנשמות ו/או ניצוצות הקדושה שנפלו בעמקי בור זה לתקנן ולהעלותן בבחינת עשיית תשובה.

ונאמר לאחר מכן " פלטו דל ואביון ולכאורה יש כפילות בדבר אלי מאי שלמשיח האמיתי ישנן שתי תקופות של דלות/גלות בתיקון האחרון.

והראשון כשהוא בבחינת בן יוסף מתחיל בגיל כ"ב לחייו והחלק השני כבן אפרים מתחיל מתחיל בגיל מ"ב והגלות השנייה קשה יותר מהראשונה.

ועל הגלות השנייה והקשה נא': פלטו דל ואביון שהפעם הנו כבר דל מהבחינה שכוחותיו התדלדלו והוא הזדקן מבחינה גשמית שקודם היה צעיר בשלב א' ובשלב ב' לאחר שהגיע לגיל הבינה התדלדל כוחו והוא אביון מכוחו הפיזי והנפשי והוא תשוש ומגיע עד שערי מוות של ממש.

מיד רשעים הצילו אלו הקליפות המכונות רשעים .

לא ידעו ולא יבינו שהקליפות נאחזות בו למרות שהוא לא יצר אותם.

בחשיכה התהלכו שמשיח מגיע למצב של חשיכה כמעט גמורה מכל הבחינות.

ימוטו כל מוסדי ארץ שכבר הוא מגיע למצב בו לא נראה לא שהוא יגאל מסבלותיו וסופו מגיע.

שלושה משיחין

ואסביר: לא אחת התפלפלו חכמי הקבלה על סוד שלושת המשיחים שכן הזוה"ק מציין שלושה משיחים.

האחד משיח בן יוסף השני משיח בן אפרים והשלישי משיח בן דוד.

בן יוסף

בכל דור ודור בא משיח בגלגול [ בבחינת שילה כילוד אישה] והוא בבחינת בן יוסף והוא עתיד להיהרג על ידי "ארמילוס" הוא הס"מ שמתלבש בגוף אדם והורג את משיח בן יוסף ו/או מקטרג על משיח בן יוסף וגורם למיטת בן יוסף ככל האדם [ כגון האר"י הקדוש] ולכן משיח זה מכונה " בן יוסף" שאם הדור אינו ראוי הוא ימות אבל, יוסף לבוא בגלגול.

כן ובנוסף, השם "ארמילוס" מכיל בתוכו את אותיות מס והכוונה לרמוז על ה- ס"מ.

בן אפרים

"משיח בן אפרים" [ גם הוא בבחינת שילה כילוד אישה] הנו שלב של בין משיח בן יוסף לבין שלב משיח בן דוד.[ לדעתי בדור הזה בזמן הזה ]

שכן שעה שישראל עתידין להיגאל באחרית הימים ולאחר שלא עשו תשובה ובא משיח בגלגול והפעם הזאת בבחינת " בן אפרים " אז בבחינת בן אפרים הוא לא ימות כגון משיח בן יוסף שנהרג בדורות הקודמים על ידי ארמילוס רשיעא אלא בע"ה הוא יזכה להעלות ממדרגת בן אפרים למדרגת בן דוד.

סדר המדרגות ג' משיחין:

משיח בן דוד[ כגון בית שלישי]

משיח בן אפרים [ כגון בית שני]

משיח בן יוסף [ כגון בית ראשון]

שמו הפרטי ושם משפחתו יהיו רמוזים במילה "אפרים" ובמילה " המו מעי לו" . שנא' "  יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים--כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל-כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ--רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם-יְהוָה. [ ירמיהו פר' לא' פס' יט']

למה הבן ? אלא שמדובר במשיח בן אפרים שנולד ממשיח בן יוסף והוא טרם קבלת הכתר מלכות כמשיח בן דוד. שנא': בני אתה"[ תהילים ב']

ובילקוט שמעוני מצוין שהקב"ה קורא למשיח " אפרים משיח צדקי" וברור ששמו של משיח רמוז בשם אפרים.

והמילה אפרים נחלקה לשני מילים האחת מ"י והשניה "אפר"

מ"י בבחינת " מי האיש החפץ חיים"

אפר: אלו אותיות " פאר" שעתיד ה' לפאר את משיח שנא : " הנה ישכיל עבדי" וכו'.

ומצינו בסנהדרין צ"ז

שבוע שבן דוד בא, [ אין הכוונה לשבעה ימים אלא הכוונה לתקופת זמן של למעלה מעשר שנים ויותר ] מביאים קורות של ברזל, ונותנים לו על צוארו, עד שנכפפה קומתו. והוא צועק ובוכה, ועולה קולו למרום.

אומר לפניו: רבונו של עולם, כמה יהא כוחי, וכמה יהא רוחי, וכמה יהא נשמתי, וכמה יהיו איבריי. לא בשר ודם אני?

על אותה השעה היה דוד בוכה ואומר: "יבש כחרס כוחי" וגו’ (תהלים כ"ב ט"ז]

[ המחבר: "יבש כחרס כוחי": " כידוע החרס בולע ואינו פולט כך תש כוחו של הצדיק שאינו יכול לבצע פעולה חיצונית פיזית בבחינת פליטה אלא הכל אצלו יהיה רק בכוח המחשבה שהיא פנימית כגון במשיח ]

. באותה השעה אמר לו הקב"ה: אפרים, משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי, שמיום שעלה נבוכדנצאר הרשע, והחריב את ביתי, ושרף את היכלי, והגלה את בניי לבין אומות העולם, חייך וחיי ראשי שלא נכנסתי לכסא שלי, ואם אין אתה מאמין ראה טל שעלה על ראשי, שנאמר "שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה" (שה"ש ה’ ב]

’. באותה השעה אמר לפניו: ריבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי, דיו לעבד שיהא כרבו.

בן דוד

משיח בן דוד זהו השלב הסופי בו מאיר ה' את משיח בן אפרים וגואל אותו מיסוריו ואז מתעלה משיח בן אפרים ממדרגת בן יוסף למדרגת בן דוד שהיא המדרגה העליונה בה זוכה משיח לחיי נצח ובכוחו לגאול את ישראל ואז הוא גואל את עם ישראל בהתאם למה ואיך שיהיה ורק לאחר מכן נזכה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו שירד מהשמים ויהיה בנוי מאש.

וכאן יבינו אלו הממהרים להחיש את הגאולה או אלו שאינם מאמינים בגאולת ה' ורוצים לבנות את בית הבחירה שהם ממש כעושי העגל ואסור להם לפנות בדרך קלוקלת שכזאת ועל כך נא' בתהילים " אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" ואם דוד המלך ולא שלמה המלך זכו לבניין של נצח הכיצד מעלים אלו הממהרים בליבותיהם שהם יצליחו לעשות כן?

אלא יקרה הדבר ויבנה המקדש בעת ראויה על פי דבר ה' ללא התערבות בשר ודם רק בזמנו של משיח בן דוד, וכשיגיע הזמן ירד בית המקדש בנוי מאש מהשמים.

ובית המקדש נבנה מאש התורה וממצוות כל הצדיקים והחסידים מאז חורבנו ועד למועד ירידתו בנוי מהשמים קרי בניין הבית נעשה באופן רוחני בעולם העליון והוא בנוי מאור התורה הקדושה וביום בו בנייתו תסתיים הוא ירד בנוי לתלפיות כבניין נצח .

ועל זאת נא' " כי ביתי בית תפילה " ונא' דווקא " ביתי" קרי בית שה' בונה ולא בשר ודם.

מתי יבוא משיח

אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד[ בבלי סנהדרין צ"ח א']

.

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערתו של רשב"י במירון - שאל אותו: מתי יבוא המשיח? ענה לו אליהו: לך שאל אותו בעצמך. תהה ר' יהושע: והיכן הוא יושב? ענה לו: בשערה של רומי. [ בור הקליפות מכונה " רומי" וכפי שמציתי לעיל היא ירושלים של היום ] הקשה ר' יהושע: ואיך אזהה אותו? ענה אליהו: הוא יושב בין עניים סובלי מחלות, אבל בעוד כולם מורידים את כל תחבושותיהם כאחד וחובשים את כל פצעיהם כאחד, המשיח מסיר תחבושת אחת וחובש, ורק אז מסיר תחבושת שנייה וחובש חזרה.

המחבר: ומשיח מסיר אחת וחובש אחת וזהו סוד התיקון וסבלו של משיח שחייב לתקן את תיקוני השכינה אחד אחד ואינו יכול בכל בבת אחת וזה סבל קשה מנשוא.

במסכת סנהדרין, צ"ח, עמוד ב': " מה שמו ( של המשיח) רבנן אמרי " חיוורא" דבי רבי שמו, שנאמר "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" [ישעיהו, פרק נ"ג, פסוק ד')" חיוורא, לבן, בתרגום "מצורע"

ממאמר זה עולות קושיות רבות כגון:

מה הכוונה בחולאי העניים?

מהי הכוונה שמשיח מצורע?

מהו העניין שמשיח מסיר תחבושת אחת בכל פעם לעומת יתר העניים?

מיהם העניים?.

ואבאר הקושיות בהקשר לימינו אנו: שהעניים אלו צדיקי האמת של הדור הזה שהם ממש עניים הן מבחינה כלכלית והם מבחינת מרכולתם שאיש אינו מכיר בערכם האמיתי ולכן אין להם ממה להתפרנס והם מצויים בשפל כלכלי שחכמתם בזויה.

משיח שהנו " אמת" נגוע כביכול בצרעת מהבחינה שהאמת היום בבחינת "צרעת" שכולם בורחים מפני האמת כאילו והיא צרעת.

דבר נוסף, שמשיח יהיה כמו מצורע מבחינה חברתית איש לא יתחבר אליו הוא יהיה מנודה, והוא ייחזה לעיני אנשים כיצור מאוס כמו המצורע שמטמא ועלול להדביק את הזולת במחלה זו.

דבר נוסף, צרעת היא סימן ללשון הרע. בזמן משיח יהיה לשון הרע העוון הכי גדול שיהיה עליו לתקן והוא יסבול יותר מכל בגין חטא זה שהחוטאים מפגיעים בו.

ועניין התחבושות שהוא מחליף אחת אחת הוא: שצדיקי האמת מתים פעם אחת ואילו משיח מת בחייו פעם אחר פעם, אחר פעם וחוזר חלילה ,וחוזר חלילה וכו' עד אין קץ . שנא': וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ [ ישעיהו נג' ט']

אין בן דוד בא

נאמר בסנהדרין צ"ח' א': אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר בר"ש אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל שנא': ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וגו' ואשיבה שופטיך [ישעיהו א, כה[

רבי שמלאי מתכוון למצב בו חלילה מגיעים ישראל למצב בו מערכת המשפט והמשטרה ישתפו פעולה להפללת אזרחים חפים מפשע והשופטים יהיו חייבים טובות הנאה בבחינת שמור לי ואשמור לך כגון בימינו אנו.

המשך מאמר בעניין הספירות

כאן חשוב לציין כי הספירות שאנו מדברים עליהם אלו כוחות אלוקים אותם ברא המלך הקדוש והוא מינה אותם להנהיג את העולם ולכן הרבה אנשים בימי קדם סברו וטעו לעבוד לספירות או למה שסימל אותם שכן טרם ידעו את ה' וזאת עד שהופיע אברהם אבינו ע"ה שהפיץ את האמונה באל האחד היחיד והמיוחד הוא שברא את הכל.

האמונה לאלוהי אברהם הייתה אמונה שונה בתכלית שכן היא אמונה בדבר שאינו מוחשי והקשר אליו איננו קשר מוחי אלא רק קשר אמונתי קרי ניתן ליצור קשר עם האל באמצעי פנימי בלבד ולא חיצוני כפי שהיה נהוג לבני האדם עד לבא אברהם ,שעד אז בני האדם היו סוגדים לפסל בדמות ניתנת להמחשה, כגון: השמש הירח.

ואברהם אבינו יצא ממקור הרוע החיצוני [ עבודה זרה] קרי אביו "תרח" היה בעל מפעל לייצור ושיווק פסילים לעבודה זרה ואברהם יצא מתוך בור הקליפות בכדי למסמס ולשלול את העבודה הזרה מתוך הקליפה עצמה. ממש כמו משה רע"ה שיצא מתוך בית פרעה לבטל את כוחה של מצרים הקדמונית וכמו רות שיצאה מתוך מואב ושנולד ממנה דוד המלך ע"ה , ויוסף הצדיק שהוצא מהבור, וישנן דוגמאות אין ספור בתורה ובספרי הנביאים על יציאת הצדיק מתוך בור הקליפות ורק צדיק מעין זה היה בכוחו לבטל את כוחה של אותה קליפה.

מכאן נבין את גדולת ומעלת בעלי תשובה שיוצאים מתוך בור הקליפות בזעיר אנפין לביטול כוח הקליפה ומכאן נא' ע"י רב אבהו " במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד." [ בבלי מסכת סנהדרין צט א] .

קרי בעל התשובה יכול לעמוד ולדרוך בבור הקליפות להוציא ממנו את בלעו וצדיק גמור [ כוונה למי שנולד בבית דתי והתחנך וחי כדתי אמיתי אך רגיל ] אינו יכול לעשות זאת, כי ברגע שהוא ינסה לעשות זאת הוא ייפול לתוך הבור ואילו בעל התשובה יכול לרדת לבור ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה מה שהצדיק אינו מסוגל לעשות כן. ובכך בארנו את כוונת ודברי רבי אבהו.

דאמר רבי אבהו " במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" שנא' " שלום שלום לרחוק ולקרוב" [שם נז[ והכוונה היא: שהרחוק הוא החוטא כשחוזר הוא בתשובה הוא נעשה קרוב כגון אדם זר שהוא רחוק מאדם לפתע נעשה קרוב משפחה כגון אח.

עוד. אומר החסד לאברהם: שאין גלגול אלא להשלים חסרון התשובה " ופירוש זה יפה מאוד שכן גם הצדיק יש ויבוא בגלגול ולעומת זאת התשובה אינה מצריכה את השב בתשובה חזור בגלגול ועניין זה עמור יותר ממה שנראה.

לא סתם ניסה ה' את אברהם בעשרה ניסיונות , ועשרת הניסיונות הנן עשר פעולות גשמיות כנגד עשר הספירות בכדי להכניס את אברהם לתוככי האורות האלוקיים והבנתם ממש כגון עשר המכות שהכה ה' את המצרים או עשרת הדיברות.

כאן חשוב לציין כי המילה עשר אין כוונתה ממש לספרה 10 אלא המשמעות היא שלימות היצירה המדוברת.

להבנת העניין נסביר כי יש לנו עשרת הדיברות מכוח תורה שבכתב ואולם מכוח תורה שבעל פה הציוויים לא נותרים בגדר עשרה אלו הם מתפרשים לתרי"ג מצוות ובתוכם תילי תילים של הלכות עד אין מספר. כגון: שנא' "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד] והתורה עמוקה מני ים

הרבי הקדוש מקוצק [ תלמיד החוזה מלובלין] אמר: "תורת ה' תמימה" (תהלים יח, ט) - שכמה שנלמד אותה ונחדש בה חידושים, עדין תשאר התורה שלמה, כאילו לא נגענו בה ולא למדנו בה דבר, מפני שהיא חכמה אלקית, ולאדם אין בה שום תפיסה

גם מה שאנו כן משיגים בתורה איננו אלא "נובלות חכמה של מעלה" (ב"ר מד, יז). ומשל לאילן גבוה, שמרוב גובהו אי אפשר ללקט את פירותיו. אלו פירות אפשר בכל זאת ללקט? את הפירות הנושרים שנופלים למטה, אותם ניתן ללקט ולאכול. [ בבחינת פירות שהנבלו קרי בשלו ונפלו לקרקע וניתן ללקטם] כך גם החכמה האלֹקית. היא גבוהה, בלתי ניתנת להשגתנו.שנא': "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דְרָכַי מדרכיכם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ט) - כשם מי שמצוי על פני הקרקע לגעת בכוכבים כך איננו יכולים לתפוס את הידיעה האלוקית.

מה עשה הקב"ה? הוריד לנו לארץ "נובלות" מחכמתו בדמות התורה, כך שתהיה לנו איזו שהיא השגה בחכמתו ית'.

על פי דברי חז"ל אלו הסביר הגר"א ז"ל את דברי אונקלוס התמוהים, שתרגם: "עַם נָבָל" (דברים לב, ו) - "עמא דקבילו אוריתא" (עַם שקבלו את התורה).

וקשה: וכי מפני שקבלו את התורה מכונים ישראל נבלים? מסביר הגר"א (הובא בהקדמת נכדו לביאור הגר"א על השו"ע) ע"פ דברי חז"ל הנ"ל:

"עם נבל - עמא דקבילו אוריתא", כלומר: עם שזכה לקבל "נובלות חכמה של מעלה". הרי, שכל מה שחלק לנו הקב"ה מחכמתו אינו אלא נובלות מחכמה של מעלה, אבל את התורה בשלמותה כפי שהיא אצל הבורא לא קבלנו, וגם אי אפשר לנו לקבל. גם אחרי שנשב בגן עדן לנצח נצחים לא נדע הכל, מפני שאי אפשר לשום נברא להשיג את התורה עד תכליתה. רק "אלקים הבין דרכה", רק הקב"ה יודע את התורה כולה.

נצח

ונמשיך בבאור: ואומר הרמח"ל ספירת "נצח" עניינה לרמז על נצחיות התורה וכוחה של התורה נובע מנצחיותה לא מלשון ניצחון אלא מבחינת הזמן כגון נצח שהתורה היא אין סופית וקיימת לנצח ועל זאת נאמר בספר שמואל א' הפסוק " נצח ישראל לא ישקר" קרי לא יאכזב, שתמיד ניתן לסמוך על כוחה של התורה שקבוע לצד ימין. וזה נאמר על דוד המלך ע"ה , שהוא התקין את השכינה בנצח לימין שדוד עשה תיקון לשכינה מצד נצח מצד ימין והדברים אינם פשוטים כלל וכלל והדורשים ביאור.

התקנת השכינה לימין בבחינת נצח היא רעיון של נצחיות הקדושה והתגברותה בסופו של יום על כוחות הרוע בבחינת " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז) מכאן יובהר שאין הכוונה ליד ימין של ה' אלא למידת הנצח שהיא נצחיות האל.

שאומר ה' "תשכח ימיני" כאילו ואני איני נצחי איני הבורא ומאחר ואני הבורא ואני נצחי כך לא אשכח אותך בגלות והגאולה בוא תבוא ואת השכינה תשובי לשרות במקומך בבית המקדש של מעלה ובבית מקדש של מטה וכך מובטחת גאולת ישראל בב"א סלה. [ סלה הכוונה לעולם ועד, לנצח].

דוד המלך ע"ה תיקן לימין בכך שהוא בנה את יסודות בית המקדש ובכך שהוא חיבר את ספר תהילים המכיל בתוכו את תפילות ישראל שבלעדיו לא היינו יכולים להתפלל לה' ולא היה בידי עם ישראל את האמצעי לייחד את שמו ית'.

ספר תהילים

במסכת פסחים (דף קיז עמוד א) דרשו חז"ל: "תנו רבנן: כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן,

רבי יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן, וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור, ויש מהן כנגד עצמו. האמורות בלשון יחיד - כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים - כנגד ציבור. ניצוח וניגון - לעתיד לבא, משכיל - על ידי תורגמן, לדוד מזמור - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. מזמור לדוד - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר בו עתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'."

בברייתא במסכת בבא בתרא (דף יד ע"ב) נאמר: "דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים:[הכוונה לזקנים בתורה. צדיקים ]

אדם הראשון.- מי שלא היה ילוד אישה אלא נוצר ע"י הקב"ה ולא מטיפה סרוחה כגון יתר בני האדם..

מלכי צדק.- הוא "שם" בן נח והיה מלך על העיר שלם.

אברהם אע"ה, [ איתן האזרחי] הראשון למאמינים בנו של תרח, אבי יצחק משרה ואבי ישמעל מהגר.

משה רע"ה - משה בן עמרם משבט לוי גואלם של ישראל ממצרים.

הימן - אומרים שהוא משה רע"ה. יתכן ומשה נשא בשם נוסף כגון הימן ואולם לא נראה לי שהימן בהקשר דנן הנו משה אלא המדובר בהימן המשורר נכדו של שמואל הנביא שנקרא על שמו של משה , והימן זה היה נצר לבני קורח וחי בתקופת דוד המלך כמצוין בדברי הימים א פרק ו' פס' יח' שנא': " וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים, וּבְנֵיהֶם:  מִבְּנֵי, הַקְּהָתִי--הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר, בֶּן-יוֹאֵל בֶּן-שְׁמוּאֵל. [ "שמואל" הכוונה לשמואל הנביא]

לדעתי, השם הימן יאה למשה שכן הוא מציין את נס המן שירד לבני ישראל במדבר וראוי היה משה להיקרא על שם נס זה בשם הימן.כגון: "הינה מן"

ידותון - וחלוקין על ידותון י''א אדם היה כמש''כ בד''ה, וי''א אין ידותון שבספר זה אלא ע''ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל. ויש אומרים שידותון היה משורר.

לדעתי: לא זה ולא זה נראים לי.

אני מציע לעיין בספר תהילים פרק ע"ז פס' העוסק בידותון שנא': " מזמור לַמְנַצֵּחַ עַל-ידיתון (יְדוּתוּן); לְאָסָף מִזְמוֹר" .

מכאן הייתי מקבל הנחה אחרת לפיה אסף בן ברכיהו המשורר הוא זה שכתב את המזמור הזה והמילה ידותון איננה שמו של אדם אלא כינוי לדינים והצרות העתידין לבוא על ישראל והמדובר בכותרת למזמור ולא בשמו של המשורר.[ יובהר שהמשורר היה נביא]

אסף- בדברי הימים א פרק ו' פס' כד' מצוין אסף כ- "אסף בן ברכיהו" שנא': " וְאָחִיו אָסָף, הָעֹמֵד עַל-יְמִינוֹ--אָסָף בֶּן-בֶּרֶכְיָהוּ, בֶּן-שִׁמְעָא " אם כן אסף היה משורר מתקופת דוד המלך [ ויובהר כי המשורר היה נביא] . יש לציין שלפי שיטת רבי יוחנן בקהלת רבה‏

"אסף" שבתהלים אינו "אסף בן ברכיהו" אלא אביאסף בן קרח.[ הבן השלישי]

בני קורח- שלשת בני קורח: "אסיר ", "אלקנה" , "אביאסף" [ אביאסף נספר שלישי] לפי רש"י המדובר בשלושת בניו המקוריים של קורח שהתנבאו מיד לאחר שהאדמה סגרה את פיה.

מכאן עולה שאלה מעניינת והיא מדוע זכו שלושת בני קורח לשכר כה עצום להימנות על מחברי ספר התהילים? הרי הם החזיקו בתחילה בדעת אביהם קורח ושינו את דעתם וכי על שינוי דעה ניתן שכר כה רב? והתשובה היא כן!

אומר רש"י בתהלים פרק מב' פסוק א':

בני קורח הם היו תחילה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ. שנאמר: ובני קרח לא מתו. ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגלויות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד":

בני קורח עשו תשובה במקום ומיד נהפך הדין מעליהם מכף חובה לכף זכות ולחיים.

נאמר על בני קרח שהיו צדיקים. אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק ו פסוק כג, רמב"ן במדבר פרק טז פסוק לב : "כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם".

במדבר כו' יא' : מסביר רש"י : "הם היו בעצה תחילה עם אביהם, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום, וישבו שם.

הגמ' בסנהדרין קי. מבארת שבני קורח ישבו בגיהנום "ואמרו שירה".

ראה: ובני קרח לא מתו . תנא משום רבינו אמרו " מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה " והדבר תמוה מאוד.

מכאן עולה השאלה ביתר תוקף שכן אנו מצויים בפרשת פנחס בה מצוין פנחס לטובה ושכרו היה שסר המוות ממנו ואומר רש"י על פנחס שהוא אליהו הנביא. ובפרשת פנחס מוצא הכתוב לציין " ובני קורח לא מתו"

מכאן הייתכן שבני קורח זכו שהמוות יסור מהם כגון בפנחס או קיים הסבר אחר?

המדרש (ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב') מקשר בין בני קורח ומצוות כיבוד אב, באומרו: "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטווינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב "מפני שיבה תקום", מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד "רחש לבי דבר טוב". ".

מכאן נראה לי לאמץ סנגוריה על בני קורח שבפועל נאלצו להתמודד עם סוגיה קשה מאוד והיא מפני מי לקום , מפני האב הביולוגי או מפני האב הרוחני?

בואו ונחזור בזמן ולפי הפשט נבין שבני קורח היו זמן קצר לאחר מתן תורה וסוגיה כה קשה טרם לובנה ובני קורח היו הראשונים שנאלצו להתמודד עם קושיא מעין זו ובפרהסיה והדבר אינו פשוט ואינו קל כלל וכלל בפרט שבאותה התקופה היה מוראו של האב מוטל על ילדיו ובפרט של אביהם קורח שהיה נשיא העדה ,תלמיד חכם ואיש חשוב מאוד.

יתרה מכך, אומר הנועם אלימלך בפרשת קורח: ונראה כי המקובלים כתבו שקרח היה גלגול קין, לכך נאבד ע"י פתיחת הארץ כדי לתקן אשר פצתה האדמה את פיה לקחת דמי הבל אחיו, ולזה הוצרך קין להתגלגל בקרח לתקן זה.

מכאן יתכן ובני קורח ידעו שאביהם הנו גלגול של קין ותיקונו הוא שיבלע על ידי האדמה ומכאן הם נמנעו מעשיית מעשה שימנע מאביהם את התיקון לנשמתו.

אני הייתי משווה את התמודדותם של בני קורח להתמודדותו של פנחס במעשה אשר עשה וסבורני כי בני קורח עמדו בפני דילמה אפילו יותר קשה משל פנחס ששכרו שולם לו בשכר האולטימטיבי שזכה לחיי נצח אם כן עולות שתי שאלות מרכזיות ואלו הן:

למה מעשה פנחס נחשב לגבוה יותר?

ומהו עניין הגיהנום כסברת הגמרא בסנהדרין וכרש"י ?